תור הזהב?

בתור עכברוש NBA שעוקב אחרי הליגה כבר 15-20 שנה בשלט רחוק ו-4-5 שנים באינטנסיביות, קשה לי שלא לתהות האם אנחנו נמצאים בתור הזהב של ה-NBA. הליגה שוברת שיאים סטטיסטיים על ימין ועל שמאל, ההתקפות מעולם לא היו טובות יותר, הרייטינג מעולם לא היה גבוה יותר והכסף זורם כמו האיגוואסו. הצטברותם של כמה כוכבים גדולים בשתי קבוצות בלבד אמנם פוגעת בשוויוניות שהליגה חותרת אליה, אולם היא מייצרת יריבות היסטורית בין הווריורס לקאבס שקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה ראינו משהו דומה לה. זה זמן טוב לשאול האם אנחנו נמצאים בתור הזהב של הליגה? האם כיום הליגה אוצרת בתוכה את כמויות הכשרון הגדולות ביותר? האם הנרטיבים הם הטובים ביותר? האם יש כיום את הפוטנציאל הגדול ביותר ב-NBA?

אם התשובה היא כן, אז מצד אחד זה נורא נורא מלהיב. מה שאנחנו רואים עכשיו זה הטוב ביותר שיש לעולם להציע. בכל ערב נתון אנחנו יכולים לראות את סטף קרי או קווין דוראנט או לברון ג’יימס או ג’יימס הארדן או ראסל ווסטברוק מלהטטים על פרקט כדורסל. ואם זה לא מספיק לנו אז אפשר לראות גם את אנתוני דייוויס או בלייק גריפין או יאניס אנטטוקונמפו או כריס פול או ג’ימי באטלר או קארל אנטוני טאונס או ג’ואל אמביד או קריסטאפס פורזינגיס או אייזיאה תומאס או דמאר דרוזן או דמארקוס קאזינס או מארק גאסול או כל אחד אחר מבין עשרות הכישרונות המדהימים שמשחקים כרגע ב-NBA. לכל אחד מהם יש פוטנציאל להפוך כל משחק לויראלי.

מצד שני, אם התשובה היא כן, אז למה עוד יש לנו לצפות? אם הגרסה הזו היא הטובה ביותר שיש לליגה לתת לנו, אז מה הטעם להמשיך? אם שום דבר לא יהיה טוב כמו ההווה, אז בואו נקפל את חפצינו, נכריז על התקופה הזו כטובה ביותר אי פעם ונהפוך להיות גרסאות צעירות יותר של צ’ארלס בארקלי ושל כל שאר הקשישים משנות ה-90 שטוענים שפעם היה פה טוב יותר.

אם כן, התשובה שאנחנו צריכים לענות עליה היא האם עכשיו באמת זה תור הזהב? האם הורסיה העכשווית של ה-NBA היא הטובה ביותר שהייתה או תהיה?

קשה מאוד לענות על התשובה הזו, אבל יש לי תיאוריה שאני רוצה לבדוק האם יש לה בסיס או שאולי אני צריך להוריד את מינון הסטיבה בגוף כרגע.

המהפכה הגדולה של הדור שלנו היא מהפכת הביג-דאטה. המהפכה הזו בעצם אפשרה לנו לכמת כמעט כל דבר ולהפוך אותו לנתון, ובעזרת הנתון הזה אנחנו יכולים ללמוד המון על חיינו, והאם מה שאנחנו עושים הוא טוב או לא טוב או אם יש מקומות שבהם הנתון הזה חזק יותר או חלש יותר. בעזרת המהפכה הזו למעשה אנחנו יכולים לשפוך אור על המון מקומות שהיו חשוכים עד אותו רגע. תחשבו על זה שעד מהפכת הביג-דאטה בני האדם היו כמו מדענים שמסתובבים באולם חשוך עם עששיות ומחפשים אוצרות. פה ושם מצאנו כל מיני דברים מגניבים שעזרו לנו ושיפרו לנו את החיים, אבל אז הגיעה מהפכת הביג-דאטה והדליקה לנו את האור בחדר. עכשיו אנחנו רואים את כל התמונה, או לפחות חלק הרבה יותר גדול ממנה. אמנם יש לנו הרבה יותר נתונים ומידע שאנחנו לא יודעים אפילו מאיפה להתחיל לנסות להבין אותם, אבל לפחות יש לנו את הנתונים והמידע הללו, וזה אחלה מקום להתחיל ממנו.

המהפכה הזו השפיעה על כל תחומי החיים שלנו. מהמוצרים שמוכרים לנו, הווי-פיי שמפיצים לנו בבית והמנועים של המכוניות שלנו. הכל עבר מסלול מהיר של טיוב מערכות בזכות הביג-דאטה. הכל הפך להיות יעיל יותר, מדויק יותר, חסכוני יותר כי יש נתונים שאפשר להסתמך עליהם ולבנות על בסיסם את העתיד.

המהפכה הזו לא פסחה כמובן גם על ה-NBA.

גם ב-NBA, ואולי במיוחד ב-NBA, הנתונים היבשים שינו את כללי המשחק. ממהפכת השלשות, דרך קצב משחק מהיר יותר ועד למנוחה שנותנים לכוכבים, כמעט כל פרמטר ניתן לכמת ולהעריך כמה נקודות הוא יתרום להצלחה של הקבוצה. היום לכל קבוצה יש סוללה של חנונים מומחי אנליטיקס שגם אם תעירו אותם ב-2 בלילה ידעו להגיד לכם שזריקה בספוט-אפ יעילה ב-5-7 אחוזים מזריקה תוך כדי כדרור.

יש משהו מגניב בביג-דאטה. כאמור, זה מדליק את האור, זה גורם לך לראות המון דברים שלא ראית קודם. מצד שני, מאוד יכול להיות שהוא מביא אותך לקצה גבול היכולת.

אחת הסיבות שאנחנו אוהבים לראות ריצת 100 מטר היא כי אולי נזכה לראות את שיא העולם נשבר. אני זוכר את הריצה של יוסיין בולט בברלין ב-2009 ועדיין עוברת בי צמרמורת (בגרמנית זה מעביר אפילו יותר צמרמורת, תראו למטה), אבל מאוד יכול להיות שזו הייתה הריצה האחרונה שבה ישבר שיא עולם. בהיעדר התערבות גנטית כלשהי, יכול להיות שזה הכי מהר שאי פעם אדם ירוץ 100 מטר, וזה קצת מוציא את הרוח מהמפרשים של כל הריצות הבאות. כן, יהיו מנצחים ויהיה פודיום ויהיו המנונים, אבל זה לעולם לא יהיה היסטורי כמו ברלין ב-2009. יש משהו קצת מדכא בכך שאנחנו כבר ראינו הכל או יודעים הכל. המסתורין נעלם.

האם אנחנו מתקרבים לנקודה הזו גם ב-NBA? בעזרת מהפכת האנליטיקס למעשה למדנו איך הכי נכון ויעיל לשחק. ריווח, שלשות, פיק-אנד-רול גבוה, סנטר שיודע לצלול אל הטבעת, שחקני הגנה ורסטיליים שיודעים לשמור על כמה עמדות, ווינגספאן גדול מהרגיל. ללא האינסטרומנטים הללו יהיה קשה מאוד לאיזושהי קבוצה להגיע רחוק בליגה.

טיעון הנגד המוכן תמידית הוא שאם שאק היה מגיע לליגה היום, הוא עדיין היה דומיננטי והקבוצה שלו הייתה משחקת דרכו. עם זאת, לי זה מרגיש שאם שאק היה מגיע היום לליגה, המאמן שלו היה מנסה לשכנע אותו לפתח קליעה משלוש כדי לעזור לריווח של המשחק במקום למקסם את היתרונות שלו בצבע. יכול להיות שהיו מנסים לפתח אותו לרוחב כמו עם ג’ואל אמביד במקום לעזור לו להפוך למפלצת שהוא היה. כשאני רואה, למשל, את קארל אנטוני טאונס מסיים משחקים עם 10 זריקות מחוץ לקשת, קשה לי שלא לתהות האם לא הגזמנו. האם לא הפכנו את המשחק לרובוטי קצת? האם לא הפכנו אותו לטיפה צפוי? האם בחיפוש אחר נוסחת הכדורסל המושלמת לא כיבינו קצת את להבת המשחק שבוערת בכל אחד מאיתנו?

יצא לי לחשוב על זה כשראיתי את ריקי רוביו משוטט לבדו מאחורי קשת השלוש. אף קבוצה לא מרגישה מאוימת מרוביו כי הוא מעולם לא הסתכל על 40% מהשדה מלמעלה וזה מגביל את ההתקפה של הזאבים, אבל יכול להיות שבעידן אחר רוביו היה הכוכב הכי מלהיב בליגה. יכולת המסירה שלו היא לחלוטין בקטגוריה של אמנות מודרנית, לצד מוזיקה של ג’יי ויוז ומערכונים של ניצה ולחם. אם הוא היה משחק בסיקסטיז יכול להיות שהוא היה גדול יותר מפיט מאראביץ’, אולם בעידן המודרני הכשרון שלו מתמסמס ואילו שחקנים עם גן כדורסל הרבה פחות מפותח כמו קנת’ בייזמור וג’יי קראודר פורחים. אותו פרדוקס, בקנה מידה מוקטן יותר, קיים גם במקומות אחרים בליגה. לאף אחד אין עוררין שגרג מונרו מוכשר יותר בכדורסל מג’ון הנסון, אבל איכשהו הנסון עדיין פותח בחמישייה במילווקי ומונרו נחשב למגבלה מסוימת ברוסטר של הבאקס (אף על פי שהוא נותן עונה לא רעה מהספסל העונה). איך זה יכול להיות תור הזהב אם אנחנו מדכאים כשרונות כאלו? האם ההגדרה של תור זהב היא מיקסום כולל של היכולות, גם אם זה בא על חשבון חלק מהאינדיווידואלים שלא מתאימים לתבנית של התקופה?

זה אולי החשש הגדול ביותר שלי מהכיוון שהליגה הולכת אליו בשנים האחרונות. מצד אחד כיף לי לראות את הכשרון והאתלטיות והעוצמה ואני מעריך (וגם אתם צריכים. תעריכו!) את העובדה שכל לילה יש לי אפשרות לראות את האנשים הכי טובים בתחום שלהם הולכים ראש בראש, אבל אני חושש שהליגה הופכת למהונדסת יותר מדי על המגרש וההינדוס הזה, כמו כל דבר מלאכותי, פוגם במשהו בחוויית הכדורסל. מספיק לראות איך שחקנים בתיכונים עובדים על הזריקות שלהם מבחוץ ומזניחים אזורים אחרים במשחק שלהם, כי זה מה שדורשים במקצוענים, כדי להבין את גודל התופעה. יש בי חלק שרוצה לצעוק עליהם “לכו תשחקו כדורסל כי זה כיף, לא כי אתם חושבים על איך איזשהו ג’נרל מנג’ר משקפופר יסתכל עליכם עוד 5-6 שנים”.

זו אולי הסיבה שאני נהנה כל כך לראות את יאניס אנטטוקונמפו. כי הכשרון שלו לא מהונדס, לא מלאכותי, לא מהוקצע. הוא פשוט מעולה בכדורסל, ולא רק מעולה בכדורסל של ה-NBA. אבל יכול להיות שהכדורסל של ה-NBA הופך להיות הכדורסל, והכדורסל כבר לא יהיה כפי שאני רואה אותו בדמיון הרומנטי שלי, ויכול להיות שכמו כל שינוי, אני חושב שהוא רע בזמן שיכול להיות שכמו רוב השינויים, הוא בעצם אבולוציה טובה יותר של מה שהיה קודם.

יכול להיות.

יאללה ללכת לישון, חפרנו יותר מדי.

#קוויןדוראנט #סטףקרי #גיימסהארדן #יאניסאנטטוקונמפו #לברוןגיימס