הסיבוב הראשון של הפלייאוף הוא חג המולד של עכברי ה-NBA. כל לילה יש 3 או 4 משחקים, שלכל אחד יש נרטיב וחשיבות משלו. עבור כתב NBA, לעומת זאת, מדובר בתקופה קשה במיוחד. קשה נורא להגיב תוך כדי תנועה ולנסות לתווך מה קורה בזמן שהסדרה עוד חיה, משום שלכל סדרה יש חיים משל עצמה וכל שנייה משהו יכול להשתנות. מישהו יכול להיפצע (רונדו לדוגמא), איזושהי קבוצה יכולה לבוא עם התאמה לא צפויה או שדייוויד פיזדייל פשוט ישבור את האינטרנט. אולם עכשיו, כשהסיבוב הראשון (כמעט) מאחורינו, אפשר להסתכל על כמה מגמות שהתרחשו בו ולנסות להבין מה הלאה, גם בהמשך הפלייאוף וגם בהמשך החיים האלה.
פלייאוף ווייד is dead
באופן כללי, אני די סקפטי לגבי היכולת של שחקן לנוח כמעט כל העונה הרגילה ואז להתעורר בפוסט-סיזון. יש שחקנים שסגנון המשחק בפלייאוף יותר מתאים להם (טריסטן תומפסון לדוגמא) או פחות מתאים להם (אנס קאנטר לדוגמא) כי קצב המשחק שונה וקבוצות מנצלות מיס-מאצ’ים בצורה יותר מתוחכמת מבעונה הרגילה, אבל אני לא ממש מאמין בשחקן שפתאום מתעורר משנת החורף שלו היישר לפלייאוף. בעונה שעברה דוויין ווייד הוכיח שאני דביל ובאמת עשה את זה, ובפלייאוף הוביל את מיאמי לסיבוב השני עם תצוגות שהזכירו לנו את 2006.
בפלייאוף הקודם, עשר שנים אחרי שזכה ב-MVP של הפיינלס והוביל את ההיט לאליפות, ווייד היה פנטסטי עם 21.5 נק’, 5.6 ריב’, 4.3 אס’, 46.9% מהשדה ולא פחות מ-52.2% מהשלוש. הוא היה הרוח החיה מאחורי הקבוצה שהדיחה את שארלוט ומתחה את טורונטו ל-7 משחקים גם ללא חסן ווייטסייד. העונה, ככל הנראה גם בעקבות הפציעות שלו במהלך העונה הרגילה, נראה שתאריך התפוגה על שיקוי הפלייאוף של ווייד עבר.
היה צפוי שהמספרים של ווייד בהתקפה יקבלו מכה לאור העובדה שהוא כבר לא הגו-טו-גאי, אבל דווקא ציפיתי שהוא יוכל להשפיע כמוביל הכדור השני, זה שמקבל את הכדור אחרי שג’ימי באטלר גורם להגנה להתכווץ. זה התפקיד שהיה לווייד במיאמי עם לברון, ושם הוא תמיד ידע למצוא את הזוויות הנכונות ואת הרגעים הנכונים לחתוך לסל. בפלייאוף הזה לא ראינו את זה. למרות שההגנות פחות התמקדו בו, את הזריקות מה-Restricted Area, הלחם והחמאה שלו, אלו שבפלייאוף הקודם הוא קלע ב-63.8%, הוא קלע בפלייאוף הזה רק ב-44.4%. מעבר לכך, הוא זרק הרבה יותר שלשות (כמעט 20% מהזריקות שלו בפלייאוף הזה היו שלשות, רק 9% מהזריקות שלו בפלייאוף הקודם היו מחוץ לקשת) וככל שהוא זרק יותר, כך הרגרסיה לממוצע הייתה מהירה יותר (קלע 35.3% מהשלוש).
על ההדרדרות בהתקפה עוד היה אפשר לסלוח אם ווייד היה מראה איזשהו מאמץ בהגנה, אבל כמו שאפשר לראות למטה, ווייד אחראי על כמה מרגעי האין-הגנה הבוטים ביותר עד כה בפלייאוף.
איך הוא יחזור בעונה הבאה? האם הוא בכלל יחזור לבולס? ווייד אמר שהוא לא צריך לרדוף אחרי טבעות, הרי כבר יש לו שלוש כאלו. הוא מסיים עכשיו את עונתו ה-14, הוא כבר יותר קרוב לגיל 40 מאשר לגיל 30 ובעיות הברכיים שלו מתועדות היטב. מעניין יהיה לראות מה תהיה המוטיבציה שלו להמשיך לשחק.
מילווקי הפסידה, אבל היא המנצחת הגדולה של הסיבוב הראשון
הבאקס אמנם הפסידו 3 ברצף לראפטורס ויצאו לחופשה מוקדמת, אבל כשמסתכלים לטווח הארוך, אולי חוץ ממינסוטה ובוסטון, קשה לראות איזושהי קבוצה שנמצאת בפוזיציה טובה יותר להפוך לקונטנדרית בשנים הקרובות. יש את הסיקסרס והלייקרס, שבסיטואציות מסוימות יכולות להפוך לאיום, אבל הבאקס נמצאים כמה קילומטרים לפני כולם והפלייאוף הזה נתן עוד זריקת ביטחון לחבורה הצעירה של ג’ייסון קיד.
מעבר ליאניס אנטטוקנומפו המופלא, שחתום עד סוף 2021 בחוזה יחסית נח (דמאר דרוזן ירוויח 10 מיליון דולר יותר ממנו בארבע השנים הקרובות. תגידו לי אתם את מי בא לכם יותר לתקופה הזו), יש לבאקס גם את כריס מידלטון בחוזה סופר ידידותי (בערך 14 מיליון לעונה כשהסכום השנתי יורד כל שנה) עד 2020, את ת’ון מייקר המסתורי בחוזה רוקי עד אותה שנה ואת מלקולם ברוגדון המצוין עד 2019 באזור המיליון לעונה.
אלו החדשות הטובות מבחינת הבאקס לטווח הארוך. החדשות הרעות הן שהם חייבים לג’ון הנסון קצת יותר מ-30 מיליון דולר ב-3 השנים הקרובות וגם מירזה טלטוביץ’ יתפוס נתח גדול מהעוגה (10.5 מיליון לעונה) בשנתיים הקרובות. השניים הללו שיחקו ביחד 39 דקות בסדרה מול הראפטורס, כך שלא הכל ורוד בויסקונסין.
בנוסף, לבאקס יהיו שתי החלטות קשות לקבל בקיץ. הראשונה היא לגבי ג’בארי פארקר, שזכאי להארכת חוזה וכבר עבר שתי פציעות קשות בברכיים. האם משלמים לו ומבקשים הנחת סטף קרי על בריאות מפוקפקת? או שמחכים לעונה הבאה ומסתכנים בכך שאיזושהי קבוצה תזרוק עליו הצעה פראית בשוק השחקנים החופשיים המוגבלים? אני אישית חושב שעדיף לבאקס לנסות להאריך לו חוזה כבר בקיץ הזה. בסיטואציה שנוצרת במילווקי ג’בארי אמור להיות השחקן השישי שנכנס במקום יאניס או מידלטון ומכניס Instant Offense. לאור הבעיות ההגנתיות שלו, זה כנראה הייעוד שלו בקריירה בכל מקרה והוא יגיע לשם במוקדם או במאוחר. הפציעות שלו יכולות להקדים את המעבר הזה, שגם עשוי להאריך לו את הקריירה.
ההחלטה השנייה נוגעת לטוני סנל. סנל הופך לשחקן חופשי מוגבל ובליגה שמשוועת לשחקני כנף שמסוגלים לקלוע קצת מבחוץ יהיו לו הרבה מחזרות, בטח אחרי התצוגה הלא-רעה שלו בפלייאוף (10.0 נק’, 50% מהשדה, 51.6% מהשלוש). ההיסטוריה הקרובה מלמדת שאולי לא כדאי להתאהב יותר מדי בווינגמנים הללו ושהליגה נוטה להעריך אותם ביתר (דמארה קארול, קנת’ בייזמור, אלן קראב). במקרה הזה, אולי עדיף לבאקס לנסות לחפש בדראפט ווינגמן (תהיה להם את הבחירה ה-17 בדראפט הקרוב).
בכל מקרה, הבאקס פה כדי להישאר. יאניס (רק שלא יפצע, רק שלא יפצע) נראה בדרך הנכונה להיכנס לדיון על ה-MVP בשנים הקרובות וג’ייסון קיד בונה מסביבו קבוצה שיכולה להגיע לשיא בדיוק כשהווריורס והקאבס יתחילו לפנות את הזירה.
יוסטון קלעו הכי גרוע מבין כל הקבוצות בסיבוב הראשון
כולנו כבר יודעים שהמורי-בול כבש את הליגה, ולכולנו כבר יש רפלקס הקאה כל פעם שמישהו זורק זריקת מיד ריינג’ ולכולנו יש זקפה פתאומית כשמישהו זורק שלשה מהפינה, אבל מה שמגניב בפלייאוף זה שגודל המדגם כל כך קטן שמגמות סטטיסטיות לא חייבות לחול עליו. המורי-בול הוא סגנון שמבוסס על מודלים סטטיסטיים, על שנים על גבי שנים של מידע שתורגם לידע ולהבנה שיש מקומות על הפרקט שיותר יעיל לזרוק מהם מאשר מקומות אחרים. אבל בפלייאוף, בסדרה של 7 משחקים תמימים, אף אחד לא מבטיח שהתיאוריה הזו תעבוד.
בעונה הרגילה יוסטון הובילה את הליגה בכמות השלשות (14.4) ובכמות הנסיונות לשלוש (40.3). השלשות הללו היוו 37.5% מסך הנקודות של הרוקטס, הכי הרבה בליגה, מן הסתם. לעומת זאת, בפלייאוף, כמות השלשות הצטמצמה מעט (33.8) משום שההגנה של OKC יודעת למנוע זריקות משלוש וגם האחוזים ירדו דרמטית (28.4% מול הת’אנדר לעומת 35.7% בעונה הרגילה). בפלייאוף, השלשות של הרוקטס היוו רק 25.5% מהנקודות של הקבוצה, כמעט כמו הנגרייה של הת’אנדר.
הרוקטס פיצו על כך בעזרת יותר נקודות מהעונשין, אבל מול הספרס, קבוצה שגם יודעת להגן על קו השלוש מצוין (היו בטופ 5 בעונה הרגילה גם בכמות הזריקות של היריבות משלוש וגם באחוזים) וגם עושה פחות עבירות ביחס לת’אנדר, יהיה קשה לרוקטס לשרוד עם אחוזים כאלו מהשלוש.
זו כנראה הביקורת הגדולה ביותר על הסגנון הזה. השונות כל כך גדולה כאשר ריאן אנדרסון (12.5% מהשלוש) וטרבור אריזה (18.8%) לא פוגעים. למזלם של הרוקטס, יש להם מספיק דרכים לייצר נקודות גם בלעדיהם (ע”ע ג’יימס הארדן, לו וויליאמס ואריק גורדון), אבל מול הספרס הרוקטס יהיו חייבים להשתפר בקליעה מבחוץ כדי שיהיה להם סיכוי לנצח את הסדרה.
ג’ון וול פאקינג סופרסטאר
ה-NBA, למרות כל הידע והאנלטיקס והחפירות, הוא עדיין משחק שמוכרע על מהלכים של שחקנים גדולים. כיף לראות את ג’ון וול מנכס לעצמו מהלך שכזה. זה לא חדש לאף אחד, ומבחינתי הוא היה שחקן טופ 10 בליגה כל השנה, אבל תמיד כיף לראות את זה שוב.
גולדן סטייט מאבדת הכי מעט מבין כל קבוצות הפלייאוף
בעונה הרגילה הווריורס היו ב-Bottom 10 בליגה בשמירה על הכדור. 14.4% מהפוזשנים שלהם היו הולכים לאיבוד. זה לא כל כך היה משנה כי שאר הפוזשנים שלהם היו שווים זהב, אבל יש לזה חשיבות ליריבה. האיבודים הללו, שהם תוצר לוואי של משחק המסירות האינסופי של הווריורס, עוזרים ליריבות להשיג נקודות קלות במתפרצות ולא מול ההגנה העומדת של הווריורס ומול דריימונד גרין האיום.
בפלייאוף הווריורס צמצמו באיבודים (רק 12.0% מהפוזשנים, הנתון הכי טוב בסיבוב הראשון) ובכמות הנק’ של היריבות מאיבודים (16.7 נק’ בעונה הרגילה, 14.0 נק’ מול פורטלנד). אם המגמה הזו תימשך לסיבובים הבאים, אולי עוד יש סיכוי ל-0-16.
טורונטו עשו את ההתאמות הנכונות
ההתאמה שדווין קייסי עשה מול הבאקס, ההכנסה של נורמן פאוול לחמישייה על חשבון יונאס ולנצ’יונאס, הייתה התאמה חשובה. פאוול הוא שחקן ממש טוב, ומול הניידות של הבאקס הוא היה קריטי, אולם זו לא הייתה ההתאמה היחידה.
בשלושת המשחקים הראשונים בסדרה היה ניכר שהראפטורס מבוהלים לאור האורך של הבאקס, שתקפו אותם בדאבל טים כמעט בכל הזדמנות. הדאבל-טים הזה היה אמור ליצור מצבים של 4 על 3 לטובת הראפטורס בהתקפה, אבל לא תמיד לאורי ודרוזן מסרו ברגע הנכון, וגם כשמסרו, אף אחד מהגבוהים של הקנדים לא ידע איך לנצל את המצבים הללו. אף אחד מהם לא רגיל להיות הדריימונד גרין של טורונטו, זה שמתרגם את היתרון המספרי לנקודות. זה בדרך כלל נגמר בהיסוס, שאפשר להגנה של מילווקי לחזור לעמדות וגרם לטורונטו להתחיל את ההתקפה מאפס. בשאר המקרים זה נגמר באיבוד.
הראפטורס לא רגילים לשחק ככה. בעונה הרגילה הם היו הקבוצה שהכי מעט סלים שלה הגיעו מאסיסטים (47.2%), אולם בפלייאוף המגמה הזו השתנתה ורוב הנקודות הגיעו מאסיסטים (55.7%) ולא מבידודים של דרוזן ולאורי. השינוי הזה נובע לא מעט מהנעת הכדור אחרי הדאבל-טים וההשתפרות של הראפטורס במציאת השחקן הפנוי במצב הזה. ככה זה נראה במשחק 5.
לפעמים רק בפלייאוף קבוצות מגלות שיש להן יותר כח אש ממה שהן חשבו. לפעמים, רק כשהגב לקיר ואין ברירה, הן מגלות יכולת חדשה שמעלה אותן מדרגה. כמו שב”חומות של תקווה” אנדי דופריין אומר על עצמו ש”בחוץ הייתי איש הגון, ישר כמו חץ. הייתי צריך להגיע לכלא כדי להפוך לפושע”, כך הראפטורס היו צריכים להיכנס לפיגור מול הבאקס כדי לצאת חזקים יותר.
הראפטורס קבוצה טובה יותר ממה שהם היו בעונה שעברה. הסדרה הזו מול הבאקס הייתה הוכחה לכך. הראפטורס לא נלחצו, עשו את ההתאמות הנכונות והוכיחו שהסגל שלהם העונה מספיק רחב כדי להתמודד גם מול האורך המוגזם של הבאקס. לגבי קליבלנד, אני לא בטוח שהם יותר טובים בנקודת הזמן הזו ממה שהם היו בעונה שעברה. כל שחקני המפתח מהסדרה של העונה שעברה נמצאים גם העונה, וביחד עם איבקה ופי.ג’יי טאקר שיכולים לעשות את החיים קצת יותר קשים על לברון, יש פה פוטנציאל לסדרה פנטסטית.
הספרס לא משחקים כמו הספרס
את המקום של טורונטו כקבוצה עם הכי מעט סלים כתוצאה מאסיסטים תפסה, למרבה הפלא, סן אנטוניו. הספרס, הקבוצה שהייתה בשנים האחרונות שם נרדף להנעת כדור, הפכה להיות קבוצה שמתבססת יותר ויותר על בידודים ופוסט אפ. מבין הקבוצות שעלו לסיבוב השני, רק הקאבס עשו יותר בידודים מהספרס ואף קבוצה לא עשתה יותר פוסט-אפים.
זה היה שינוי שהחל כבר בעונה שעברה, אבל נראה שהוא מגיע לשיא בפלייאוף הנוכחי. הספרס מוסרים פחות ומייצרים פחות אסיסטים (גרף למטה) ונראה שסגנון המשחק שלהם השתנה לחלוטין מאותה קבוצה מלהיבה של 2014 ששינתה את פני הליגה. מאותה קבוצה נשארו רק השחקנים והמאמן.
זה מורכב מאוד לשנות סגנון משחק בצורה כל כך קיצונית כשיש לך פחות או יותר את אותו סגל. פופוביץ’ עשה את השינוי הזה בצורה מעוררת הערצה בכדי להתאים את הסגנון שלו לשחקנים הטובים ביותר שלו (קוואי ולמרקוס), אבל צריך לשאול שאלות קשות לגבי הסגנון הזה. האם בליגה של היום עדיין אפשר לקחת אליפות עם סגנון כזה? האם הוא לא שם עומס גדול מדי על קוואי? האם זה נכון לוותר לגמרי על תנועה בלי הכדור ולסמוך על קוואי לבדו? במקרה פה למטה זה עבד, אני לא בטוח שזה יעבוד מול קבוצות טובות יותר מהגריזליז.
אני מניח שדני גרין ישמור הרבה דקות על הארדן בסדרה מול יוסטון, גם כדי למנוע מקוואי לצבור עבירות מול הזקן וגם כדי להרוויח את העזרה העילאית שלו בהגנה כדי לחסום נתיבי מסירה להארדן, אבל קשה לי להאמין שברבע האחרון של משחק צמוד קוואי לא ישמור עליו. האם המשימה הזו, ביחד עם העול ההתקפי שמוטל עליו, לא תהיה מורכבת מדי גם עבור “השחקן הטוב בליגה”, לפי פופ?
גם הספרס וגם יוסטון מגיעות אחרי סדרות לא מרשימות בסיבוב הראשון, ולכן יש לסדרה הזו את הפוטנציאל הכי גדול מבין כל הסדרות בחצאי הגמר האזוריים.
יאללה שיתחיל כבר.
Opmerkingen