כשאתה בהיי אתה בטוח שהוא ימשך לנצח, וכשאתה בדאון אתה מרגיש שהוא לעולם לא יגמר. אני לא יודע אם מישהו חשוב אמר את המשפט הזה אי פעם, אבל בוא נניח שכן (יצא לי קצת פיני גרשון). המשפט הזה מתאר בינתיים את הטירוף המוחלט שהוא גמר ה-NBA בצורה הטובה ביותר. לכל קבוצה היו רגעים בשלושת המשחקים הראשונים שבהן הכדורסל שלה נראה בלתי ניתן לעצירה, ומנגד, גם לסן אנטוניו ובמיוחד למיאמי היו רגעים בסדרה עד כה שהכדורסל שלה חווה רגרסיה כה עמוקה שנראה שיהיה לה קשה לצאת ממנה.
בחצי הראשון של גיים 3 קיבלנו את ההיי במיטבו. הספרס נתנו את המחצית הכי טובה בהיסטוריה של הפיינלס (שאני ראיתי לפחות). הם קלעו ב-76% מהשדה, כשבשלב מסוים הם קולעים ב-19 מ-21 מהשדה (למעלה מ-90%) ההגנה שלהם כפתה איבודים על מיאמי ובהתקפה הנעת הכדור המושלמת שלהם גרמה לכל חובבי הכדורסל שאינם מסאות’ ביץ’ להתענג ולצעוק בשקט על הטלוויזיה “למה לא כולם משחקים ככה?!”.
עצם העובדה שהתצוגה המדהימה הזו הגיעה בגיים 3 (המשחק שבו הסטטיסטיקה אומרת שלמעלה מ-80% מהקבוצות שמנצחות בו ממשיכות לנצח את הסדרה), אחרי הפסד בית, כשכל כך הרבה נמצא על הכף, הופכת את ההופעה הזו לעוד יותר מדהימה. במובן מסוים, זה מקביל להופעה המדהימה של לברון בגיים 2, הופעה שהגיעה בעקבות הפסד אכזרי, כשהקבוצה שלו נמצאת על קצה צוק וכל מה שחסר זה רק דחיפה קטנה וגמרנו. ההבדל הוא שאצל הספרס ההופעה המדהימה הזו הייתה קבוצתית, וזה הופך את זה לעוד יותר מדהים (מבטיח שזאת הפעם האחרונה שאני כותב מדהים בפוסט הזה).
הסיפור הגדול המתבקש של המשחק הזה הוא קוואי לאונרד, כמובן. הפורוורד מסן דייגו סטייט Out-played לברון ג’יימס ברוב חלקי המשחק (אפילו ברבע הראשון המדהים של לברון), היה אגרסיבי יותר מהמשחקים הראשונים, לא הסתבך בבעיות עבירות והראה לכולנו כמה פוטנציאל באמת יש לו. 29 נק’ בפיינלס לשחקן שנמצא בעונתו השלישית בליגה זה חתיכת הישג, הישג שגם שחקנים שהם לכאורה נחשבים יותר מלאונרד, כמו ג’יימס הארדן בפיינלס לפני שנתיים, לא השיגו.
אבל מלאונרד ציפינו להתפוצץ, וידענו שיש לו את הפוטנציאל לעשות זאת. הסיפור הגדול יותר, לטעמי, של גיים 3 היה ההופעה הנפלאה של דני גרין. הקלעי המדופלם של הספרס Out-played דוויין ווייד בחלקים גדולים של המשחק, היה דומיננטי בהגנה עם 5 חטיפות והראה ארסנל יכולות בהתקפה שלא היינו מודעים לקיומן. את פריצת הדרך שלו גרין עשה בסדרת הגמר של העונה שעברה, אז מיאמי השאירה אותו לבד יותר מדי פעמים והוא פשוט קבר שלשה אחרי שלשה בדרך לשבירת שיא השלשות לסדרת גמר. סיפור הסינדרלה שלו נגמר במשחקים 6 ו-7, כאשר מיאמי שמה לו יד על הפנים בכל פעם שהוא קיבל את הכדור ולמעשה נטרלה אותו משני המשחקים הכי חשובים של הסדרה.
אולם העונה נראה שגרין לא מסתפק רק בלהיות ספוט-אפ-שוטר. מיאמי ממשיכה לצאת אליו באמוק העונה בכל פעם שהוא מקבל את הכדור מחוץ לקשת, אבל הפעם יש לו תשובה, ולמעשה, הוא מראה לכולנו כמה נזק קלעי טוב יכול לעשות רק בזכות האיום שלו. לא פעם הוא ניצל את היציאה האובר-אגרסיבית של השומר לזריקה שלו כדי לחדור בקלילות לצבע ולסיים ב-floater מפתיע. בתחילת הרבע האחרון הוא אפילו לקח את לברון לסיבוב. ללא צל של ספק, מבלי להסתכל על דף הסטטיסטיקה, זה היה המשחק הטוב ביותר של דני גרין בקריירה, ועצם העובדה שהמשחק הזה הגיע בחוץ מוכיח כמה גרין התפתח כשחקן. שאפו, אר.סי ביופורד.
איך אפשר לנצח אותם ביום כזה? ה-shot chart של הספרס בחצי הראשון
הסיפור הגדול הנוסף של המשחק הזה הוא משחק ההתקפה של מיאמי. ברבע הראשון לברון המשיך את גל המומנטום מסיום המשחק הקודם עם 14 נק’ מתוך 20 הנק’ הראשונות של ההיט. זה היה ספקטקולרי, זה היה אדיר, אבל זה גם הסווה את הקושי של מיאמי במשחק העומד. כל התקפה שלא עברה דרך לברון הסתיימה באיבוד או בזריקה קשה (באיזשהו שלב מיאמי היו ב-17 מ-24 מהשדה בפוזשנים בהם לברון היה מעורב, וב-2 מ-9 בפוזשנים בהם הוא לא נגע בכדור), ולברון היה צריך לקחת על עצמו יותר ויותר. כשמוסיפים לזה את ההתפרקות של מיאמי ברגע שקינג ג’יימס יצא מהמשחק הראשון בעקבות התכווצות השרירים ואת הניצחון ש-90% ממנו רשום על לברון בגיים 2, מקבלים תחושה כאילו חזרנו לימי קליבלנד. לברון נגד העולם.
מול רוב קבוצות הליגה זה היה יכול להספיק. לברון הנוכחי הוא הרבה יותר טוב מלברון של קליבלנד, ומעצם הנוכחות שלו על המגרש הוא עושה את השחקנים שלידו טובים יותר (תשאלו את רשארד לואיס), אבל מול הספרס הזו, אולי הקבוצה(!) הטובה ביותר שה-NBA ראתה במילניום הנוכחי, זה לא יספיק, ולברון יצטרך עזרה. בנוסף, נראה שההתפוצצות ברבע הראשון גזלה ממנו יותר אנרגיות מאשר מקוואי לאונרד, שהמשיך להיות בכל מקום על המגרש, כך שמיאמי לא יכולה לבנות על עוד 3 משחקים של לברון כמו בגיים 2.
טובים, אבל במקביל. ווייד ולברון
מה זה אומר בעצם? דבר ראשון, שהרול-פליירס חייבים להתעורר. הערב כריס בוש הסתבך בבעיית עבירות ברבע הראשון שהוציאה אותו לגמרי מהמשחק (נגע בכדור רק 12 פעמים במהלך כל המשחק), ובהיעדרו לא היה אף רול-פלייר שהרים את הכפפה ובא לשחק. רשארד לואיס אמנם קלע כמה שלשות, אבל הוא התקשה להתמודד עם השחקן שלו בהגנה (בדרך כלל דיאו), ריי אלן כנ”ל, וחוץ מהם, מיאמי לא קיבלה כמעט כלום משחקני המשנה שלה. מריו צ’אלמרס ממשיך לשבור שיאי שפל עם החטאות ברגעי מומנטום ועבירות תוקף לא אחראיות, נוריס קול לא מוצא את הקליעה שלו עד כה בסדרה (4 מ-15 מהשדה), כריס אנדרסן סביר, אבל לא יותר מזה ובאיזשהו שלב, לאריק ספולסטרה נגמרים השפנים.
החולשה של הרול-פליירס של מיאמי כמובן זועקת מול האיתנות של המרקו בלינלים (מישהו שם לב איזה שלשת מומנטום חשובה הוא תקע ברבע השלישי?) והפאטי מילסים של העולם, אבל היא לא הדבר הכי נורא בהתקפה של מיאמי. מה שיותר זועק לשמיים הוא חוסר הסינרגיה בין לברון ג’יימס לדוויין ווייד.
זה לא עניין של חוסר כימיה, הרי ברור שווייד ולברון הם אחוקים ו-BFF ומה לא, זה עניין של חוסר תיאום. מול הספרס ווייד לא מצליח כמעט להשיג נקודות מחיתוכים לסל, מה שהפך להיות פחות או יותר הלחם והחמאה שלו בשנה-שנתיים האחרונות ככל שמצב הברך שלו הורע. ההגנה של פופוביץ’ מספיק עירנית כדי למנוע את זה ממנו, וזה משאיר את פלאש עם בידודים ופוסט-אפים. הוא עדיין מספיק כשרוני וחכם כדי להשיג את ה-20 נק’ שלו למשחק מהמהלכים הללו, אבל אלו לא מהלכים שבאים בשטף של המשחק, אלו לא מהלכים שיש בהם הנעת כדור, אלו לא מהלכים של מיאמי. ההגנה של הספרס למעשה הצליחה לעשות סוג של הפרד ומשול עם שני הכוכבים של מיאמי, ובעוד מול לברון קשה להם מאוד למשול והם לא באמת מתיימרים לעשות זאת, את ווייד הם הצליחו לבודד מהמשחק הקבוצתי.
לצד כל זאת, היו כמה רגעים ברבע השלישי שמיאמי נראתה כמו מיאמי, עם אגרסיביות בהגנה והנעת כדור פנטסטית בהתקפה, אבל בערב כזה של הספרס, בו הם קולעים 45% משלוש, אי אפשר היה לקחת את הניצחון מהפופוביצ’ים. במיוחד עם 20 איבודים של מיאמי, ו-7 של לברון.
בדרך הנכונה. טים דאנקן
ומה עכשיו? האם מיאמי, כמו אוהדיה ברבע הרביעי, מתחילה לצעוד לכיוון היציאה? לא כל כך מהר. סן אנטוניו הייתה צריכה משחק קרוב למושלם כדי להכריע את ההיט בחוץ ותוצאת הסיום לא מראה כמה ההיט היו קרובים לקאמבק ברבע השלישי (הם צמצמו ל-7 באיזשהו שלב, לפני השלשה של בלינלי). בנוסף, חשוב לזכור שההיט לא הפסידו שני משחקי פלייאוף ברצף מאז 2012, וכשהמשחק הבא באמריקן איירלינס ארנה, קשה מאוד להמר נגד מיאמי.
אבל אולי הגיע הזמן לעשות זאת. מתישהו הרצף המוזר הזה של ניצחונות אחרי הפסדים צריך להיפסק, ומתישהו הבורות שמיאמי מכניסה את עצמה אליהם יהפכו להיות גדולים מדי בשביל לצאת, ויכול מאוד להיות שזה יקרה במשחק שהוא MUST-WIN עבורם. משחק 4 כאשר הקבוצה הביתית בפיגור 2-1 תמיד מבטיח גדולות ונצורות, הוא המשחק שקובע האם אנחנו הולכים לסוויפ הג’נטלמני של 4-1 או שאנחנו הולכים לסדרה, הוא המשחק בו שתי הקבוצות משאירות הכל על המגרש. בסדרה הזו, עם שתי קבוצות ושני מאמנים שיש להם כל כך הרבה לתת, זה כנראה לא רק יבטיח, זה גם יקיים.
コメント