יש בעיה במזרח של השנה. אמנם לראשונה מזה עשור וחצי הוא עמוק יותר מהמערב ואפילו יותר טוב ממנו מבחינת אחוזי הצלחה (קבוצות המזרח קצת מעל 50% העונה, קבוצות המערב קצת מתחת ל-50%, נכון לכתיבת שורות אלו), אבל הוא לא מרגש. כל הסיפורים הללו על השוויון בין הקונפרנסים ואיך המזרח סוף סוף מאזן את עצמו מול המערב לא באמת מעניינים כששלוש מתוך ארבע הקבוצות הכי טובות בליגה מגיעות מהמערב. זה לא באמת מעניין כשהמזרח הוא בעצם אסופה של קבוצות בינוניות פלוס, בלי אף קבוצה יוצאת דופן. כל הקונפרנס הזה מרגיש כמו בוסטון אחת גדולה. קונפרנס של קבוצות שהן למעשה רול-פליירס, בלי אף קונטנדרית (חוץ מקליבלנד) שתטריד את ענקיות המערב.
שיקאגו הייתה התקווה הגדולה של רבים שציפו שחילופי המאמנים באילינוי יביאו לשדרוג של הבולס, שלא היו רחוקים בעונה שעברה מלהדיח את קליבלנד, אבל התקווה הזו נמוגה בשבועות האחרונים עם הכדורסל הבינוני ששיקאגו משחקת ביחד עם הדיווחים הבעייתיים מחדר ההלבשה. ביחד עם חוסר הוודאות לקראת הקיץ (ג’ואקים נואה וכנראה גם פאו גאסול מסיימים חוזה), הבולס לא נמצאים בסיטואציה נוחה כדי לפרוץ החוצה מהדבוקה. הסיטואציה הזו כל כך לא נוחה עד שזק לואו כתב עליהם בערך 3000 מילה השבוע.
Tues column (GIFs fixed): Inside the Bulls struggle to find themselves. Plus usual 10 Things I Like and Don't Like: https://t.co/jZKBUYO5wm — Zach Lowe (@ZachLowe_NBA) December 22, 2015
אז עם מי נשארנו? בוסטון, כאמור, ממשיכה לחכות לפרנצ’ייז פלייר שייקח את החבורה הנחמדה של בראד סטיבנס למקומות שאייזיאה תומאס ואייברי בראדלי, עם כל הסימפטיה שלי אליהם, פשוט לא יכולים להגיע. דטרויט היא קבוצה מצוינת של 5 שחקנים וחצי (לספסל שלהם יש את ה-Net Rating הכי גרוע בליגה). אורלנדו נמצאת במסלול עלייה (יש להם את ההתקפה הכי טובה בליגה ב-5 המשחקים האחרונים), אבל גם אם הם יגיעו לפלייאוף, הם רק ישלמו שכר לימוד העונה. אינדיאנה לומדת עכשיו איך החיים נראים כשפול ג’ורג’ משחק כמו בן אנוש (הפסידו 3 מ-4 האחרונים שלהם). שארלוט היא הפתעה נעימה גם כן, בעיקר בזכות ההצטרפות חסרת הפשרות שלה למגפת השלשות שפוקדת את ה-NBA בשנים האחרונות (רק הרוקטס והווריורס זורקים יותר שלשות מהצרעות של סטיב קליפורד), אבל נדמה שהתקרה שלהם היא סיבוב שני, וגם זה מפרגן.
בין כל הקבוצות הללו מפריד כרגע משחק אחד בלבד, ובינינו, אף אחד לא ינסה לעשות שמיניות באוויר בימים האחרונים של הליגה כדי להימנע מלהיפגש עם אחת הקבוצות הללו. אולי וושינגטון, שניצחה ארבעה משחקים ברציפות וכבר רואה את המקום השמיני בין הכוונות שלה, מפחידה קצת את הקבוצות הגדולות של הקונפרנס בגלל הניסיון שלה בפלייאוף והיכולת המופלאה של ג’ון וול בתקופה האחרונה (בעשר האחרונים: 20.6 נק’, 39.5% מהשלוש, 12.5 אס’, 4.4 ריב’ ו-1.6 חט’), אבל זה אולי גדול מאוד.
ובכלל, מיהן הקבוצות הגדולות של הקונפרנס הזה? יש את קליבלנד, בסדר. אבל מי הבאה בתור אחריה?
יש ממה לפחד? ג’ון וול וקייל לאורי
טורונטו היא מועמדת ראויה. הראפטורס הם קבוצת ההתקפה הרביעית בטיבה בליגה (אחרי הווריורס, ת’אנדר והספרס, כמובן) וההגנה שלהם נראית כמו של קבוצת NBA, בניגוד לעונה שעברה שהיו בה יותר חורים משמיכה של הומלס. קייל לאורי נותן עונת קריירה שבעולם ללא סטף קרי וראסל ווסטברוק הייתה מקבלת הרבה יותר תהודה. הקבוצה גם התמודדה היטב עם ההיעדרות של דמארה קארול ויונאס ולנצ’יונאס (הידד ללואיס סקולה הבלתי נגמר) ופול פירס לא במזרח העונה, כך שהדרך של הראפטורס כביכול סלולה אל גמר המזרח. אבל הקבוצה הזו לא עברה סיבוב בפלייאוף מאז שוינס קארטר היה שם, ועד עכשיו לא ראיתי שום ראיה לכך שיש לקבוצה הזו מה למכור גם בשלבים המאוחרים של הפלייאוף, במיוחד לאור העובדה שהם לא ממש דורסניים ומאיימים בקלאץ’ (17 פעם הם הגיעו העונה למצב של 5 הפרש או פחות ב-2 הדקות האחרונות, רק 8 פעמים הם ניצחו).
אם ירדנו מטורונטו, מיאמי היא המועמדת הטבעית. להיט יש את הסטאר קוואליטי, יש להם את הניסיון ויכול להיות שפט ריילי עוד ירקום איזה טרייד שייתן לקבוצה עוד קצת סיכוי ללכת עד הסוף (ג’סטיס ווינסלו וגוראן דראגיץ’ זאת חבילת טרייד לא רעה בכלל. השאלה היא רק מה נמצא בשוק. כרגע התשובה היא כלום בפיתה). עם זאת, להיט עדיין יש לא מעט בעיות כימיה. דראגיץ’ לא מוצא את עצמו בהתקפה האיטית של ההיט (95.02 פוזשנים למשחק, מקום 29 בליגה), שהיא האנטיתזה למשחקי תופסת שהוא היה משחק עם היריבות כשהיה בפיניקס. חסן ווייטסייד מקבל רק 5.4 דק’ בממוצע ברבעים האחרונים. ג’וש מקרוברטס, טיילר ג’ונסון וג’סטיס ווינסלו משחקים יותר ממנו. קשה למצוא לכך הסבר לוגי מעבר לכך שקשה לחדור לצבע כשווייטסייד נמצא על המגרש, בשני הצדדים. וכמובן שתמיד מרחף החשש שדוויין ווייד (שהיה בריא בצורה לא אופיינית עד כה העונה) יפצע שוב ויפגע בסיכויי ההיט להגיע רחוק.
אלו סוגיות שההיט יצטרכו להתמודד עמם, כחלק מהתהליך של קבוצה שמחפשת את הזהות שלה אחרי שהכוכב הכי גדול של העשור האחרון בליגה עזב אותה. כמו אחרי כל פרידה כואבת, ההיט נהנו קצת מהחופש, אפילו גילו איזה חבוב נחמד שבילה קצת בלבנון (ווייטסייד) ושכנעו את עצמם שהם יכולים לאהוב שוב עם ברנש מהים האדריאטי (דראגיץ’). אבל עכשיו מגיע הזמן בו הם צריכים להסתכל לעצמם במראה ולשאול “האם זה מספיק?”. יכול להיות, אבל זה סיכוי קלוש כרגע.
מפה לשם, ה-Last Man Standing ברויאל ראמבל של קונפרנס המזרח היא אטלנטה. למי שלא שם לב (זה בסדר, זה אטלנטה, אף אחד לא שם לב), ההוקס כבר עם שישה נצחונות רצופים. הם רחוקים רק משחק אחד מהקאבס וב-5 המשחקים האחרונים יש להם Net Rating לא רע בכלל של 10.1+ (כרגיל, רק לספרס, ווריורס והת’אנדר יש Net Rating טוב יותר). קנת בייזמור ממלא בהצלחה חלקית את הואקום שנוצר מהעזיבה של דמארה קארול, דניס שרודר מתעורר מפתיחת עונה חלשה, מייק בודנהולצר ממשיך להמציא שחקנים (למאר פטרסון, גבירותיי ורבותיי) ופול מילסאפ, סטטיסטית, הוא דריימונד גרין של המזרח (17.9 נק’ ב-48% מהשדה, 8.8 ריב’, 3.4 אס’, 1.8 חט’ ו-1.1 חס’).
פול מילסאפ. שחקן שרק סנובים של כדורסל מבינים כמה הוא טוב, אבל האם זה יעזור לאטלנטה?
אבל בסרט הזה כבר היינו. בדיוק לפני שנה, בינואר, ההוקס ניצחו 19 משחקים ברציפות וגרמו לכל הליגה לרייר עליהם ועל המשחק הספרסי שלהם, רק כדי לגמגם בפלייאוף מול הנטס (הזוי שהם היו בפלייאוף בכלל) והוויזארדס ואז להתרסק בגמר המזרח מול הלהקה של לברון ג’יימס. מה אמור להיות שונה עכשיו?
בעקרון, שום דבר. אבל אם אני צריך להמר על איזושהי קבוצה במזרח כרגע שתיאבק מול קליבלנד בגמר של הקונפרנס, אני מהמר על ההוקס. הכדורסל שהם שיחקו במהלך למעלה מרבע עונה שנה שעברה היה כדורסל נהדר, והוא לא היה רחוק ממה שאנחנו רואים מתחילת העונה מהווריורס או מסן אנטוניו. ההגנה שלהם הייתה מקהלה מתוזמרת של עזרות הדדיות ותנועת רגליים מושלמת. ההתקפה שלהם הייתה שלם שגדול פי כמה מסך חלקיו. הכדורסל שהם שיחקו באותה תקופה היה הכדורסל הכי טוב שאיזושהי קבוצה מהמזרח שיחקה בעונה שעברה, כולל קליבלנד פוסט-הטריידים, ואני פשוט לא מצליח לשחרר מהתחושה שאם הם היו משחקים ככה כשזה היה קובע, הדברים היו נראים אחרת. אם הם יצליחו להביא את עצמם לשחק את הכדורסל הזה העונה במאני-טיים, בפלייאוף, אולי הדברים באמת יראו אחרת.
מעבר לרצון הברור להגיע הכי רחוק שיש מבחינה מקצועית, גם העתיד של אטלנטה תלוי בהצלחה שלהם העונה. אל הורפורד הוא שחקן חופשי בקיץ, ולמרות שכל הקריירה שלו הוא היה בג’ורג’יה והוא לא הראה סימנים של עזיבה, בקיץ הקרוב להרבה מאוד קבוצות בליגה תהיה את היכולת להציע לו חוזה מקסימום. הורפורד הוא לא סופרסטאר בכל רמ”ח איבריו, אבל הוא השחקן שמאפשר להוקס להיות ההוקס. היכולת שלו להגן על הטבעת בהגנה (מגן על הטבעת ב-49.2%. זה אמנם לא מספרים של רודי גובר, אבל זה יותר טוב מאנדרה דראמונד ודווייט האוורד, לדוגמא), ולרווח את המשחק בהתקפה היא כמעט בלתי ניתנת לשכפול. תוסיפו לזה את חכמת המשחק שלו והיכולת הנהדרת בפיק אנד רול (1.22 נק’ פר פוזשן, וזה לא כולל מהלכים כמו אלה פה למטה) וקיבלתם את השמן של המכונה של ההוקס. בלעדיו, כל הפרויקט הזה של קואץ’ באד לא מחזיק מים.
אולם גם עם הורפורד, כנראה שהתקרה של הפרויקט הזה היא הופעה בפיינלס. כי גם אם איזשהו נס יקרה וההוקס יצליחו לנצח את קליבלנד בסדרה של שבעה משחקים, מול מי לעזאזל שלא תצא מהמערב אין להם סיכוי. עם זאת, הם עדיין חייבים לשאוף לשם העונה, כי מצד אחד, הם רוצים להבטיח שהורפורד ישאר ומצד שני, הם גם רוצים להיות אטרקטיביים מספיק כדי למשוך שחקנים חופשיים שישדרגו את הקבוצה כך שהם באמת יהוו איום על האליפות באחת מהשנים הבאות. גם עם הורפורד זה לא מבטיח להם תואר, אבל בלעדיו החלון שלהם יסגר לחלוטין.
האלמנט הזה, של עונת החוזה של הורפורד, הוא מה שמבדיל בינתיים בין ההוקס לשאר הדבוקה במזרח. בניגוד לבוסטון/דטרויט/שארלוט/טורונטו ודומותיהן, לפרנצ’ייז של אטלנטה תהיה העונה סוג של תחושת נחיצות, Sense of Urgency, במיוחד לאור העובדה שאף אחד לא סופר אותם לאחר ההיעלמות שלהם בפלייאוף בעונה שעברה. זה לא אומר שהם ינצחו את קליבלנד, אבל זה אומר שבבינוניות של המזרח, האלמנט הזה יכול לעשות את ההבדל.
Comments