ראשיד וואלאס: גאון או משוגע?

בעידן דייוויד סטרן ב-NBA, עידן בו שיווק אגרסיבי הפך להיות יותר נשק מכלי ומיתוג הפך להיות חשוב יותר מכשרון, הליגה תמיד ניסתה לדחוף לקדמת הבמה את השחקנים “הנקיים”, את הגראנט הילים של העולם, אלו שיש להם פרצוף יפה, מצטלמים טוב ומשדרים אווירה של “כשאני מסיים לקלוע סלים אני יושב עם המשפחה והכלב שלי ורואה ג’יי לנו”.

בעידן הזה, בו הליגה ניסתה נואשות לנקות את הליגה מסממנים בעייתיים (איסור על תלבושות של תרבות שחורה במסיבות עיתונאים וכד’) היה נדיר למצוא שחקנים שהולכים נגד הזרם. דניס רודמן היה אחד כזה, אבל הוא באמת היה משוגע עם תעודות. אפשר להגיד שאלן אייברסון הוא כזה, אבל רוב הזמן לארי בראון הצליח להחזיק אותו בתלם. מעבר לשניים הללו, שאר שחקני ה-NBA נראים כשדה של קונפורמיות, ובתוך שדה הקוצים הזה, ראשיד וואלאס היה כשושנה של טירוף, ונראה לי שמעבר ליכולותיו ככדורסלן, זו הייתה הסיבה מדוע אהבתי אותו כל כך.

ראשיד ברגע טיפוסי

השבוע שיד פרש בפעם השנייה, אחרי שלא הצליח להתאושש מפציעה שהשביתה אותו מאז אמצע דצמבר, ולמרות שהקדנציה השנייה שלו בליגה הטובה בעולם לא הייתה קרובה להיות משמעותית כמו הראשונה (שיחק בסך הכול 21 משחקים במדי הניקס העונה, בהם שיחק בקושי רבע שעה בערב, קלע 7.0 נק’ והוריד 4.0 ריב’), עדיין אני מרגיש צורך להוקיר את המורשת של אחד השחקנים הכי מורכבים שדרכו על פרקטי ה-NBA בעשורים האחרונים.

אז מיהו באמת ראשיד וואלאס? אפשר להסתכל עליו כעל ד”ר ראשיד ומר וואלאס. מצד אחד, הוא היה גאון כדורסל, בעל יכולת קליעה נדירה מבחוץ עבור שחקן כל כך פיסי, אחד משחקני ההגנה הגדולים של העשור האחרון, זה שהפך את הפיסטונס ההם מקבוצה טובה לקבוצה גדולה, פילנתרופ אדיר ותורם לקהילה. מצד שני, הוא היה המייצג הגאה של הג’ייל-בלייזרס המושמצים, שיאן כל הזמנים בעבירות טכניות, נעצר לא פעם על אחזקת סמים ועבירות שונות וניהל יחסי שנאה-שנאה עם התקשורת לאורך שנים.

כשבאים לסכם את הקריירה של שיד, קשה לקבוע האם הקריירה הזו הייתה הצלחה או בזבוז. האם הוא ניצל את מלוא הפוטנציאל שלו, האם הוא השאיר את הכול על המגרש או שהיה יכול להשיג יותר מאליפות אחת ולחרוט את שמו עמוק יותר בספרי ההיסטוריה של הליגה? הגדולה של שיד לא נגלית מדפי הסטטיסטיקה של מספרי הקריירה שלו (14.4 נק’, 6.7 ריב’, 1.8 אס’, 1.3 חס’). כדי להבין מה הפך את שיד לדמות שעושים לה הספד לקריירה צריך להסתכל מעבר למספרים.

“Both teams played hard”

כשראשיד היה על המגרש, הייתה תחושה כאילו אתה משחק עם חבר שלך בשכונה. זה אולי נראה סתמי, אבל זה לא סתם שאוהדיו קוראים לו בשמו הפרטי. האינטראקציה שלו, הדרך בה התנועע ותקשר על המגרש דמתה הרבה יותר לסטריט-בול ממשחק NBA. הוא לא העיף טלק באוויר או משהו כזה, אבל הוא היה מלהיב לא פחות. אני אישית התאהבתי בשיד כי בתקופה הנוכחית, בה השחקנים הם שחקנים, האוהדים הם אוהדים וה-NBA הוא ביזנס לפני כל דבר אחר, הוא היה איזה חוט דק שחיבר את הקהל למשחק בצורה הכי ראשונית שיש. כששיד היה מתעצבן על השופט ומקבל עוד טכנית, מבחינתי, זה היה יותר מרגש מעוד שלשה ענקית של ריי אלן או עוד מסירה גדולה של סטיב נאש.

מעבר לטירופו החביב, שיד הפך לסוג של תקדים ב-NBA כשהיה לאחד הראשונים שמשנה דינמיקה של קבוצה לכיוון החיובי במהלך העונה. באמצע עונת 2003/04 פורטלנד החליטה לוותר על שירותיו של שיד כחלק מההתנערות הכללית מתדמית הג’ייל-בלייזרס (שכללו את זאק רנדולף בגלגולו הקודם, דיימון סטודמאייר, קנטל וודס ורובן פטרסון) ושלחה אותו לאטלנטה, שאחרי משחק אחד העבירה אותו לדטרויט. התדמית של שיד באותה נקודת זמן הייתה בשפל המדרגה, הוא נחשב לאובר-פייד (היה בעל המשכורת הרביעית בגודלה בליגה באותה תקופה) ביחס ליכולת שלו, שחקן בעייתי על המגרש וסרטן בחדר ההלבשה. אבל דווקא מהשפל הזה שיד יצא חזק יותר, הפך את דטרויט לקבוצת הגנה עוד יותר מדהימה ממה שהיא הייתה וביחד איתו הפיסטונס ביטלו את קבוצת הכוכבים של הלייקרס בגמר ה-NBA וזכו באליפות. מאז כל פעם שג’נרל מנג’ר מבצע טרייד במהלך העונה, בחלומותיו הורודים הוא רואה את ראשיד ואת השינוי החיובי שהוא עשה בקבוצה ההיא של הפיסטונס.

קשה לי למדוד את ראשיד וואלאס בכלים ציניים וחלקיים כמו הצלחה או כשלון, ניצחון או הפסד, גאון או משוגע. הוא היה מה שהוא היה, וזה היה מדהים. הוא היה ווינר אדיר שדפק שלשה משוגעת בגיים 7 של הסדרה של הבוסטון-לייקרס ב-2010, אבל הוא גם השאיר את רוברט הורי פנוי לשלשה בגיים 5 של גמר 2005. הוא נעצר לא פעם וסומן כעבריין, ומנגד פתח קרן על שמו ב-5 ערים שונות שנועדה לעזור בפיתוח החינוך. הוא נחשב לאחד הפילנתרופים הגדולים בפילדלפיה, העיר בה גדל. יש שחקנים שאנחנו אומרים עליהם שהם פרווה, לא בשר לא חלב. ראשיד היה בייקון עם גבינה עטוף בתוך בשר טלה משובח.

שיד, נתגעגע אלייך

עכשיו, אחרי שהוא תולה את הגופייה בפעם השנייה, אני מסתכל על שאר השחקנים בליגה ומגלה שכמעט ואין יותר שחקנים מרגשים כמוהו, שבא לך לשבת איתם על בירה, אולי ללכת מכות עם הברמן ולבלות את הלילה במעצר. כשאני מסתכל על המשוגעים של היום, על ג’יי.אר סמית’ או דמארקוס קאזינס, אני מתקשה לאהוב אותם ברמה שבה אהבתי את שיד, ואני מתקשה להאמין שאני אתחבר לשחקן אחר בצורה בה התחברתי אליו. זה לא היה חיבור ג’ורדני כזה שנובע מהערכה אבסולוטית ליכולות הכדורסל שלו, אלא חיבור אחר, שנובע מהערכה אליו כשחקן, אל הדרך בה הוא משחק את המשחק ואל דרך החתחתים שהוא עבר בקריירה שלו עד שזכה לקרדיט המגיע לו.

הפלייאוף עוד שנייה מתחיל והמוזיקה מתחילה להתנגן על נאום הפרידה שלי מאחד השחקנים האהובים עליי בהיסטוריה, אז ניפרד במשפט שנאמר במקור על ארץ ישראל, אבל לחלוטין אפשר להקביל אותו לראשיד וואלאס. אולי יש טובים ממנו, אבל טובים כמוהו בוודאות אין.

#גייארסמית #אלןאייברסון #גראנטהיל #ראשידוואלאס #לאריבראון #דניסרודמן