אחד הדברים המרטיטים ביצירת המופת “מועדון קרב” הוא המעורבות הרגשית שהוא יוצר אצלך. ככל שהסרט מתקדם והעלילה מתפתלת, אתה מתחבר יותר ויותר לאדוארד נורטון, בראד פיט וחבורת המשוגעים שהולכים מכות במרתף בטברנה של לו. בהתחלה אתה לא מרגיש שום דבר כלפי נורטון ובעיותיו הנוירוטיות, אבל עם הזמן, אתה נקשר אליו וכשהוא כועס, אתה כועס. כשהוא מתרגש, אתה מתרגש. וכשהוא מבולבל, אתה מרגיש אבוד.
התפקיד שלו זה להפעיל את הנוסחא. נורטון מרגש בפייט קלאב
המודחות בשלבים האחרונים בפלייאוף יוצרות אצלי תחושה דומה. כאב לי לראות את הבולס מודחים כי בניגוד למילווקי או הלייקרס, שהודחו אחרי 4 משחקים, שיקאגו היו איתנו במשך קרוב לחודש, הם שיחקו 12 משחקים וריגשו אותנו לא אחת בפוסט-סיזון. אותו כנ”ל אמור לגבי גולדן סטייט, שהפכה תוך שבועיים לסוויט הארט של הפלייאוף ובטח ובטח לגבי אוקלהומה, מכיוון שקשה לא להיות מעורב רגשית עם קבוצה שהייתה חלק אינטגרלי מהשלבים הגבוהים של הפלייאוף בשנתיים האחרונות. על אף כל זאת, כולן כבר בים, ועכשיו הגיע הזמן להתאושש מההדחה, לנגב את הדמעות ולהתחיל לחשוב טוב טוב מה הן צריכות לעשות כדי שימשיכו לרגש אותנו בעונה הבאה גם אחרי אמצע מאי.
אוקלהומה סיטי ת’אנדר – אוקלהומה היא מודחת עם כוכבית, מכיוון שכולנו יודעים שאם ראסל ווסטברוק היה בריא, סביר להניח שהם לא היו מודחים בחצי הגמר, בטח שלא 4-1, אבל פטריק בברלי עשה את אחד המהלכים המשמעותיים בפלייאוף הזה, בסיבוב השני גאסול ורנדולף הגיעו והוכיחו שקנדריק פרקינס אובר-רייטד ושאיבקה לא בשל להיות סייד-קיק, והת’אנדר נכנסים לקיץ עם הרבה מחשבות על העתיד.
הת’אנדר הם עדיין קבוצה צעירה, בעונה הבאה דוראנט יהיה בן 25, ווסטברוק בן 25, איבקה בן 24 ות’אבו ספולושה עוד לא הגיע לגיל 30, כך שכל הדיבורים על דרך ללא מוצא הם מוקדמים מאוד, אבל הם בהחלט לקחו צעד אחורה בפעם הראשונה מאז שסם פרסטי הגיע לפרנצ’ייז. קווין מרטין מסיים חוזה וקשה להאמין שדווקא אחרי העונה הלא מאוד מרשימה שלו והקושי שלו בפוסט סיזון מול טופ דיפנדרים, פרסטי יציע לו להישאר. אבל לפרסטי יש בעיות אחרות. התקרה של אוקלהומה היא גבולית מאוד גם בלי מרטין (66 מיליון דולר) וראינו בקיץ הקודם מה קורה כשפרסטי מרגיש את הקבוצה שלו מתקרבת לשמש המס, הוא מוכן לעשות כמעט הכל כדי להימנע מכוויות.
אובר רייטד, אובר פייד. קנדריק פרקינס
במציאות היום בליגה, פרסטי יצטרך לפגוע בול בכל המהלכים שלו בקיץ כדי להחזיר לת’אנדר את המעמד שאבד כמלכת המערב. החזרה של ווסטברוק אמורה לעזור, אבל חוץ מזה, הגיע הזמן לקבל החלטה מה עושים עם קנדריק פרקינס (ו-17.5 מיליון הדולרים שהוא אמור לשלשל לכיסו בשנתיים הקרובות) וכל הנכסים העתידיים שיש לקבוצה (בחירת הדראפט מטורונטו, פרי ג’ונס, ג’רמי לאמב), שיכולים להיות מומרים לשחקן שישי מצוין (פול פירס?), בכל מקרה, הפילוסופיה של פרסטי של שיפור מתוך הסגל הקיים, שבדרך כלל מצליחה לו (ע”ע רג’י ג’קסון), תעמוד למבחן המציאות לראשונה באוף-סיזון הקרוב.
עוד סוגיה שחייבים להתייחס אליה כשמדברים על הת’אנדר היא סוגיית המאמן. סקוט ברוקס, לאורך כל העונה, הוכיח שהוא הגיע לאן שהגיע תוך כדי רכיבה על מרכבות הכשרון האינסופי של הקבוצה. אולם כשגלגלי המרכבה התפוצצו עם העזיבה של הארדן והפציעה של ווסטברוק, לא היה לברוקס שום תכסיס בשרוול כדי למנוע התרסקות. קשה לראות את פרסטי שולח את המאמן שהוא עצמו החתים רק בקיץ שעבר על הארכת חוזה, אבל זה משהו שבהחלט צריך לעבור לו בראש, לאור התוצאות העונה.
שיקאגו בולס – הבולס יוצאים מהפוסט סיזון כמודחת הכי מבסוטית, כביכול. הם היו בסדרה מול מיאמי למרות ששיחקו עם רוטציה צרה יותר מצ’ילה, הם גילו את ג’ימי באטלר (15.6 נק’ ב-43% ו-6.4 ריב’ ב-44.2 דק’ בסדרה מול ההיט), שהוכיח כבר בגיל 23 שהוא שייך לרמות הגבוהות ביותר, ונמנעו מהדחה מביכה כשכמעט הצליחו לגנוב את גיים 5 בפלורידה. מצד שני, הבולס נכנסים בחששות כבדים לאוף-סיזון.
הרבה תלוי באיך הוא יחזור. דרק רוז
נייט רובינסון ומרקו בלינלי מסיימים חוזה, ריפ המילטון כנראה יסיים את דרכו בקבוצה וכל מדינת אילינוי על קוצים כדי לראות מה יקרה כשסוף סוף דרק רוז יחזור למגרשים בעונה הבאה. לכל זה צריך להוסיף את העובדה שהחוזה החדש של טאג’ גיבסון נכנס לתוקף ועננת האמנסטי מתחילה לרחף בשמי שיקאגו, כשלקבוצה יש התחייבויות של למעלה מ-70 מליון דולר בעונה הבאה רק ל-8 שחקנים.
העונה הבאה תהיה קריטית לעתיד של הבולס, מכיוון שהפציעה של רוז די החזירה אותם לנקודה בה הם היו כשתום ת’יבודו הגיע מבוסטון, של קבוצה שצריכה להוכיח שהיא שייכת לקבוצות העל של הליגה. בהתחשב במצב המשכורות והעובדה שחלקים רבים מהספסל שוב עתידים להתחלף, זה יהיה אתגר גדול מאוד עבור גר פורמן.
גולדן סטייט ווריורס – באמת כל הכבוד לווריורס, שבמהלך הפלייאוף הזה הפכה לקבוצה הכי טובה של קליפורניה (כן, שמעתם נכון), ואחת מהאטרקטיביות בליגה בשנים הקרובות. האריסון בארנס נתן עונת רוקי כמו טיישון פרינס בזמנו, רק עם התקפה (16.1 נק’, 44%, 6.4 ריב’), קליי תומפסון בן 23, סטפן קרי בן 25, ואנדרו בוגוט ודייויד לי רק עכשיו מפלרטטים עם 30.
עתיד ורוד מאוד. תומפסון, קרי ובארנס
העיניים של הווריורס נשואות בעיקר לקיץ הבא, בו הם מחויבים רק לקרי, לי, תומפסון, בארנס, פטסוס אזלי ודריימונד גרין, אבל גם באוף-סיזון הקרוב יש לבוב מאיירס, הג’נרל מנג’ר, עבודה. הוא צריך לראות האם קרל לנדרי יחליט לממש את אופציית השחקן שלו (4 מיליון דולר) ולהתפלל שאנדריס בידרינס וריצ’ארד ג’פרסון יממשו את שלהם (לא סביר, 9 מיליון ו-11 מיליון, בהתאמה). אבל עם כל הכבוד ללנדרי, בידרינס וג’פרסון, המשימה הגדולה של מאיירס בקיץ הזה תהיה להשאיר את ג’ארט ג’ק.
ג’ק יהיה אחד השחקנים החופשיים המבוקשים ביותר בקיץ, ומאיירס יצטרך למצוא פתרון יצירתי כדי להשאיר אותו (אמנסטי על ג’פרסון?), מכיוון שמדובר בפרטנר המושלם לסטפן קרי בקו האחורי. ג’ק היה יותר משחקן שישי עבור מארק ג’קסון, הוא היה בעל הבית במגרש שאפשר להוריד מקרי קצת את עול הובלת הכדור ולהתרכז במה שהוא עושה הכי טוב, לקלוע. בכל מקרה, עם ג’ק או בלי ג’ק, הווריורס פה כדי להישאר.
Comments