סיכום העונה הרגילה: חלק א’

האביב הגיע. עוד מעט פסח. ואוטוטו נגמרת העונה הרגילה ומתחילה העונה האמיתית. זהו שלב הסיכומיישן, בו מתחילים להסתכל על העונה ממעוף הציפור ומחליטים מי הם המי ומי של הליגה. מיהו מאמן העונה ומיהו רוקי העונה ומיהו השחקן השישי ועוד שלל פרסים שבסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא יזכור בעוד שנתיים.

מישהו זוכר שג’יי.אר סמית’ נבחר לשחקן השישי לפני שנתיים? או שג’ורג’ קארל היה מאמן העונה באותה שנה? מישהו לא נרדם בלילה כי הוא לא הצליח להיזכר מי לקח את רוקי העונה ב-2014, מייקל קרטר וויליאמס או ויקטור אולדיפו? מישהו יכול להגיד לי מי מנע מאנתוני דייוויס לזכות באותו תואר שנה לפני? התארים הללו הם רלוונטיים כאן ועכשיו, ומאבדים מהמשמעות שלהם ככל שהזמן עובר, לכן העונה, בניגוד לעונות קודמות, החלטתי לעשות פרק סיכום עונה קצת שונה. לא עוד דירוג של 10 המועמדים הבולטים בכל קטגוריה וניתוח קדחתני של למה כן ולמה לא, אלא טקס פרסים אלטרנטיבי, שיוקדש לשחקנים שסביר להניח שלא יקבלו את ההוקרה מהליגה העונה (לטוב ולרע), אבל יכול מאוד להיות שבעתיד הלא רחוק נשמע מהם הרבה.

הפוסט הזה הולך להיות הפורקן שלי לאינספור רגעי NBA שלא תורגמו לפוסטים. יש מיליוני רגעים כאלה, כאשר טרנס ג’ונס עושה עבודת הגנה מצוינת, או כאשר אלפריד פייטון חודר לצבע כאילו הוא נולד שם, שגורמים לך להרים גבה ולרצות להעביר את הרגע הזה לשאר העולם, שיכירו גם, ואז אתה אומר לעצמך, רגע, טרנס ג’ונס? באמת תכתוב עכשיו 1000 מילים על טרנס ג’ונס?

בהתחלה זה באמת נראה לי מוגזם ומופרך, אבל ככל שהצטברו יותר ויותר רגעים כאלו, החלטתי שהגיע הזמן לאחד אותם לכדי פוסט אחד מסכם שייתן לי קצת פורקן, ולכם קצת חומר קריאה כשאתם מחרבנים, אז בלי יותר מדי פורפליי, הנה טקס פרסי העונה האלטרנטיבי של מרגישים NBA.

טרייד העונה – אנס קנטר מיוטה ג’אז לאוקלהומה סיטי

המעבר של קנטר לת’אנדר לא היה המעבר הכי מתוקשר בטרייד דד-ליין האחרון. אפשר להגיד שזה נבע מכיוון שהתקשורת התמקדה במעבר של גוראן דראגיץ’ למיאמי או של ארון אפללו לפורטלנד, אבל לטעמי זה בעיקר כי קנטר שיחק ביוטה. זה לא רק שהג’אז (לא הפעם האחרונה שהם יוזכרו בפוסט הזה) הם לא בדיוק הקבוצה הכי מעניינת בחצי הכדור הצפוני, אלא זה גם העובדה שקנטר לא השתלב טוב במה שקווין סניידר ניסה לבנות שם.

ביוטה קנטר שיחק ליד דרק פייבורס, שזה הגיוני מבחינה הגנתית, מכיוון שקנטר הוא רים-פרוטקטור בינוני ופייבורס הוא אחד השחקנים הטובים בליגה בהגנה על הטבעת (קולעים עליו ב-44% בלבד, הנתון החמישי בטיבו בליגה), אבל הוא רק עכשיו מתחיל לפתח יד מחצי מרחק וזה פגע במרחב התמרון של קנטר בצבע. בנוסף, ליוטה לא היה שחקן יוצר ברמה גבוהה שיוכל לשים את הסנטר הטורקי בסיטואציה שהוא יכול להצליח בה. באוקלהומה, לעומת זאת, קנטר נהנה משיתוף הפעולה שלו עם ראסל ווסטברוק, מר טריפל דאבל, ומקבל את הכדורים במקומות שבהם הוא הרבה יותר מסוכן.

ביוטה רק 62% מהזריקות של קנטר הגיעו ממרחק של 3 מטר מהסל או פחות. השאר הגיעו בקאץ’-אנד-שוט או בזריקות פול-אפ בהן הוא פחות יעיל מעורך דין על אי בודד. לעומת זאת, אצל הת’אנדר הוא מקבל הרבה יותר כדורים באזור המסוכן. 79.7% מהזריקות שלו מגיעות משם, ולכן זה לא פלא שהאחוזים שלו עלו דרמטית מאז שהגיע לאוקלהומה (56.4% מהשדה לעומת 49.1% ביוטה).

הנתון הזה הוא קצת מפתיע כי באוקלהומה קנטר חולק כעת את הקו הקדמי עם סטיבן אדאמס, עוד ביג מן בלי טווח קליעה שנמצא שם כדי לחפות עליו הגנתית, לכן כנראה באמת לנוכחות של ווסטברוק והיכולת שלו לגרום להגנות לקריסה מערכתית יש השפעה על היעילות של קנטר. ניתן לצפות שהיעילות הזו תעלה אם וכאשר סרג’ איבקה יחזור והריווח בהתקפה של הת’אנדר ישתפר ויאפשר לקנטר עוד מרחב לביצוע הפוסט-אפים שלו.

לא מדובר בהעברה שתכריע את האליפות העונה, בטח ובטח אם קווין דוראנט באמת לא יחזור לשחק כדורסל העונה (כמה טראגי), אבל קנטר נותן לאוקלהומה הרבה סיבות לאופטימיות ומאפשר להם הרבה גמישות בקו הקדמי (עוד לא דיברתי בכלל על מיץ’ מקגארי החביב). הבעיה היחידה היא שכעת הוא מסיים חוזה רוקי וזה הזמן להכניס את היד לכיס, משהו שלא ממש אוהבים לעשות באוקלהומה. בשנים האחרונות התרגלנו לראות אצל הת’אנדר כי הרוקיז לא מתים. הם רק מתחלפים. אלא אם כן מדובר באמת בכוכבים גדולים כמו דוראנט, ווסטברוק או איבקה. את ג’יימס הארדן ואת רג’י ג’קסון הם החליפו בגרסאות אחרות עם סיטואציות חוזיות נוחות יותר, וגם עם דיון ווייטרס אני מאמין שהם יעשו את אותו הדבר בעונה הבאה, אבל דווקא עם קנטר אני חושב שהם צריכים לזרום.

בקיץ הבא תקרת השכר תזנק ותהפוך כל חוזה מקסימום מוגזם שנחתם היום לחוזה שנראה כמו מציאה מחר. זה בדיוק הזמן לקפוץ מעל הפופיק, כי הפופיק יהיה גבוה יותר בעוד שנה. זה בדיוק הזמן של אוקלהומה להשוות כל הצעה שקנטר יקבל כשחקן חופשי מוגבל, כי זה לא יפגע בהם בטווח הארוך. למעשה, עם כל חרושת השמועות שצפויה להיות עם עונת החוזה של KD בעונה הבאה, החתמה של קנטר הופכת להיות די הכרחית, גם כדי לגרום לדוראנט להאמין שהקבוצה עושה הכל כדי ללכת עד הסוף, וגם כדי (אולי) להתכונן ליום שאחרי.

המעבר של קנטר לת’אנדר הוא לא הסיבה היחידה שהטרייד הזה הוא הטרייד המוצלח של העונה. הסיבה השנייה היא העובדה שהטרייד הזה פינה את הדרך לרודי גובר להפוך לגודזילה של הליגה. העזיבה של קנטר השאירה ואקום בקו הקדמי של הג’אז, ואל הואקום הזה נכנס הענק הצרפתי בקלילות מפתיעה. בעונה הראשונה שלו גובר נראה גולמי מאוד והציפיות היו שאם וכאשר הוא יתפתח לשחקן רוטציה משמעותי, זה ייקח כמה שנים טובות. אלא שגובר הוכיח בתקופה האחרונה שהוא לא רק טרול גבוה, אלא אחד הביג-מנים הצעירים המוכשרים שיש לליגה להציע, גם בצד ההתקפי (ב-12 המשחקים האחרונים: 10.1 נק’ ב-52.4% מהשדה), אבל במיוחד בצד ההגנתי, בו הוא שולט לחלוטין עם 2.3 חס’ ו-15.7 ריב’ למשחק בתריסר המשחקים האחרונים.

גודזילה. רודי גובר

מעבר לכך, גובר מוליך את הליגה בהגנה על הטבעת עם נתון מדהים שאומר שרק 39.8% מהזריקות שנזרקות מולו באזור הצבע נכנסות לסל בסופו של דבר. זה לא רק גובה, אלא גם תזמון, יכולת להימנע מעבירות ולא מעט כשרון. כששמים את גובר ליד פייבורס (שכאמור, גם הוא לא קוטל קנים בהגנה), משימת הקליעה בצבע של הג’אז הופכת למשימת התאבדות (קבלו נתון מטורף: מאז האולסטאר הג’אז סופגים 92.1 נק’ ל-100 פוזשנים, נתון שהיה הופך אותם לקבוצת ההגנה הטובה ביותר מאז הפיסטונס של 2004).

התקפית יש לגובר ופייבורס עוד כברת דרך לעבור כדי להפוך לצמד גבוהים אפקטיבי סטייל זי-בו ומארק גאסול, בעיקר כי לשניהם אין טווח קליעה שיכול לרווח את ההתקפה מספיק כדי לעשות את החיים קלים יותר לגורדון היוורד, טריי ברק וחבריהם לקו האחורי, אבל זה לא אומר שיוטה לא יכולה להסתכל על העתיד דרך משקפיים ורודות. עם קו קדמי צעיר ומוכשר והגנתי כזה, יש להם בסיס טוב להישען עליו בשנים הקרובות.

רוקי העונה הרלוונטי – ניקולה מירוטיץ’

אנדרו וויגינס נותן מספרים טובים יותר, וסביר להניח יזכה בתואר בעקבות ההייפ שהיה סביבו כל העונה. נרלנס נואל גורם לכל הליגה להודות לניו אורלינס על כך שהעבירו אותו בטרייד לפני שנה וחצי ובכך מנעו את מפלצת החסימות שהוא ואנתוני דייוויס היו יוצרים בלואיזיאנה, ואפילו אלפריד פייטון נראה מעולה יחסית לרכז שלא מסוגל לקלוע בכלל. אבל עם כל הכבוד, אף אחד מהם לא עושה את זה בקבוצת NBA.

לטעמי, תואר רוקי העונה צריך לעבור איזשהו ריענון. אי אפשר למדוד את מירוטיץ’ ואת וויגינס באותם מדדים, מכיוון שוויגינס הוא האופצייה הראשונה בהתקפה של מינסוטה, קבוצת לוטרי מובהקת, ואילו מירוטיץ’ חצב את דרכו כדי להפוך לאופציה השנייה או השלישית של הבולס, קבוצה עם אספירציות לזכות באליפות המזרח. המונטנגרי (או הספרדי, תלוי את מי שואלים) מעמיד מספרים נהדרים בחצי השני של העונה (ב-13 משחקים בחודש מרץ: 21.0 נק’, 42.9% מהשדה, 8.2 ריב’, 1.3 חס’ למשחק), וגורם לכולנו לשכוח מקיומו של טאג’ גיבסון (מישהו שם לב בכלל שהוא היה פצוע בחודש האחרון?).

מבין עשרת הקלעים המובילים בין הרוקיז, מירוטיץ’ הוא היחיד שיש לו מדד +/- חיובי, ואם את הנתון הזה עוד אפשר לשייך לכך שהוא משחק בקבוצה טובה יותר, מהנתון הבא פשוט אי אפשר להתעלם. מאז האולסטאר מירוטיץ’ הוא הקלעי הרביעי בטיבו בליגה ברבע הרביעי עם 7.9 נק’ ברבע המכריע. מי נמצא לפניו? לברון ג’יימס, ראסל ווסטברוק ואיזייאה תומאס. מישהו זוכר רוקי שמשחק בקבוצת פלייאוף שנותן כאלו מספרים, ומוזכר באותה נשימה עם השחקן הכי חם בליגה או השחקן הכי טוב בליגה?

בלי קשר אם ניקו ראוי או לא ראוי לתואר רוקי העונה, הוא יוצר עבור הבולס צרות טובות. פתאום גיבסון הפך לטרייד צ’יפ, שאפשר להשיג דרכו עוד כמה אופציות גידור למקרה בו דרק רוז יהפוך לאגדה אורבנית. פתאום עם הוורסטיליות של פאו גאסול, האנרגיות של ג’ואקים נואה והכשרון של מירוטיץ’, האופציות בקו הקדמי של הבולס הופכות להיות מגוונות הרבה יותר. פתאום הבולס, שקיבלו את ג’ימי באטלר חזרה מפציעה השבוע, נראים שוב כמו הקבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש בפלייאוף.

ביזאר השנה – קווין לאב בקליבלנד

קשה היה למצוא פרשן בקיץ שלא אהב את הטרייד על קווין לאב. כולם פינטזו על פיק-אנד-פופ שלו ושל לברון, מה שהיה אמור להפוך למהלך הכי בלתי עציר בליגה. כולם חשבו שלאב יראה לצד לברון וקיירי ארווינג כפי שנראה בנבחרת ארה”ב בקיץ 2012. יעיל, קטלני ודומיננטי.

קצת יותר מחצי שנה עברה, וכל הנרטיב הזה התהפך ב-180 מעלות. קיירי ארווינג נראה כאילו הוא נולד להיות הווינגמן של לברון, ואילו קווין לאב נראה מדוכדך, אפאתי ולא מרוצה בקליבלנד. הבעיה הכי גדולה מבחינתו היא שקליבלנד נראית מצוין גם כאשר הוא בינוני. ב-10 משחקים בחודש מרץ לאב קלע בממוצע 14.1 נק’ ב-41.2% (עם 11.4 זריקות בלבד מהשדה), כשגם מספרי הריבאונדים שלו דעכו עם 8.8 בלבד. למרות זאת, קליבלנד ניצחה 9 מ-12 המשחקים שלה בחודש הזה, מה שאומר שהיא לא ממש צריכה את קווין לאב במיטבו כדי לנצח.

אין ספק שמדובר באחד הסיפורים המוזרים של השנה. איך זה ששחקן שנתן מספרים דמיוניים בעונה שעברה במינסוטה הפך לרול-פלייר מן המניין בקליבלנד? איך זה ששחקן שנבחר לחמישיית האולסטאר של המערב בעונה שעברה אפילו לא נבחר כמחליף לאול-סטאר העונה בקונפרנס החלש יותר? איך זה ששחקן שעל הנייר היה אמור להשתלב הכי טוב לצד לברון ג’יימס הולך ודועך ככל שהעונה מתקדמת, ומפזר אמירות מעורפלות על עתידו ועל כך שלברון לא ראוי לזכות ב-MVP העונה?

פשוט לא מחובר. קווין לאב בקליבלנד

הסיפור הזה הוא כל כך מוזר שעד היום לא הצלחתי לשבת עם עצמי ולצלול לתוך פוסט של איזה 2500 מילים שיסביר את התעלומה הזו. כל העונה חשבתי שאוטוטו הוא יתחבר ויסתום לכולנו את הפה, אבל כשלמעלה מ-65 משחקים מאחורינו, קצת קשה להתעלם מהעובדה שקווין לאב וקליבלנד לא מתחברים ברמה המקצועית, גם אם הקבוצה מנצחת.

לטעמי, כדי לנתח את ההתדרדרות של לאב העונה יש צורך לא רק בהגיון כדורסל בריא, אלא גם, ואולי בעיקר, בפסיכולוג התפתחותי, כי אי אפשר לייחס את כל ההתדרדרות הזו לנושאים מקצועיים. אפשר לשייך חלק ניכר מזה לעובדה שאמנם אנו אוהבים לתייג את לאב כסטרץ’ פור, אבל למעשה הוא שחקן פוסט-אפ יותר משהוא קלעי. בעונה שעברה במינסוטה לאב השיג את רוב הזריקות שלו באזור הצבע (41.2% מהזריקות) ואת השאר השיג בעזרת קאץ’-אנד שוט (34.6%) ופול-אפים (18.1%). העונה, לעומת זאת, לאב הפך להיות כמעט אך ורק שחקן של קאץ’-אנד-שוט, כאשר למעלה מ-44% מהזריקות שלו הן כאלה, ואילו האחוז של הזריקות שהוא זורק מאזור הצבע (40.4%) ומפול-אפים (9.7%) הצטמצם.

עוד קצת סטטיסטיקות? אין בעיה. בעונה שעברה לאב היה מקבל את הכדור 7.2 פעמים בממוצע במשחק במרחק של 12 פיט מהסל. העונה הוא מקבל את הכדור במצב הזה רק 4.0 פעמים בממוצע למשחק. במינסוטה הוא היה מקבל 11.6 פעמים את הכדור ב-Elbow (שני רק למארק גאסול). בקליבלנד הוא מקבל את הכדור במצב הזה רק 3.0 פעמים בממוצע למשחק (מקום 80 בליגה). אני חושב שהנתונים הללו לא מקריים ולא מדובר רק בהפעלה לא נכונה של הפורוורד מ-UCLA, אלא בהחלטה שקיבל מי שמנהל את ההתקפה של הקאבס, בין אם זה דייוויד בלאט או לברון ג’יימס.

כדי שלאב יקבל את הנגיעות שהוא קיבל בטימברוולבס בעונות הקודמות במקומות שהוא רוצה, זה אומר שהוא צריך לקבל את הכדור בתחילת ההתקפה. זה אומר שהכדור נמצא פחות אצל לברון או קיירי, וזה גם אומר שהרבה יותר קשה לחדור לצבע כי לאב נמצא שם עם השומר שלו. לברון וקיירי ממקסמים את היכולות שלהם כאשר יש 4 שחקנים מסביב לקשת שמרווחים את המשחק עבורם, והם חודרים, גורמים להגנה לקרוס, ושם מקבלים את ההחלטה הטובה ביותר. באה עזרה – מוציאים לקלעי לשלשה. לא באה לעזרה – הולכים עד הסוף לליי-אפ קליל.

למעשה, שימוש נכון בקווין לאב היה בא במידה מסוימת על חשבון האפקטיביות של לברון או קיירי, במיוחד כשמדובר בשני שחקנים שזקוקים לכדור כדי להיות אפקטיביים. במצב העניינים הנוכחי, קליבלנד ממקסמת את היכולות של השניים הללו ומקבלת 40% בערך ממה שקווין לאב יכול לתת לה. במידה והייתה ממקסמת את היכולות של לאב, אי אפשר לומר בוודאות כמה אחוזים היא הייתה מקבלת מלברון וקיירי, אבל כנראה שזה לא היה 100% כמו עכשיו. כשמסתכלים על זה ככה, ומסתכלים על המאזן של הקאבס, אפשר להבין את התהליך שמתרחש שם. הבעיה היא שהקאבס ויתרו על המון בשביל לאב, ושיש לו אופציית יציאה בקיץ.

במצב העניינים הנוכחי, לא יפתיע אותי אם לאב יחליט לממש את האופצייה שלו ולעזוב בקיץ למקום בו ישתמשו בו בצורה הנכונה. אמנם קשה לעזוב את לברון וקיירי בשיאם, וקשה לעזוב קבוצה שתהיה דמות קבועה בצמרת הליגה בשנים הקרובות, אבל קשה להתעלם מחוסר הכימיה בין לאב לבין הכוכבים האחרים ולעובדה שהוא נראה חסר ביטחון ככל שהעונה מתקדמת. ובלי קשר, אם קליבלנד מחפשת סטרץ’ פור שירווח את המשחק לקיירי ולברון, יש שחקנים שיעשו את זה בצורה טובה יותר מלאב (בסך הכל 35.8% מהשלוש העונה, נמוך ממוצע הקריירה שלו) ובפחות כסף. הסיטואציה הזו עוברת קצת מתחת לרדאר כל העונה כי קליבלנד נראית מצוין, אבל זו אחת הסיטואציות הכי מעניינות והכי מוזרות שהיו בליגה מזה זמן רב, ועדיין לא נאמרה בה המילה האחרונה.

#קוויןלאב #ניקולהמירוטיץ #דייווידבלאט #ראסלווסטברוק #לברוןגיימס