ה-NBA היא ליגה שלא מחכה לאף אחד. פחות משבוע מאז שלברון ג’יימס דפק את החסימה הגדולה בהיסטוריה ונכנס לדברי הימים של העיר קליבלנד כבר כל עולם הכדורסל שינה פאזה ומברבר את עצמו לדעת על יכולות הקליעה מבחוץ של דראגן בנדר ואיך דרק רוז יתאים לצד כרמלו אנתוני וקריסטפאס פורזינגיס. מצד אחד, זה מובן. העולם זז בקצב הפיד של הטוויטר. ריגושים, גם היסטוריים וחד פעמיים כמו אלו שחווינו ביום ראשון בלילה, מפנים את מקומם מהר מאוד לריגושים אחרים, גם אם הם לא נמצאים על אותה סקאלה. מצד שני, לפעמים צריך יותר משעתיים שלוש לעכל את מה שקרה. להבין את המשמעות. לספוג את הרגע. ולא להיות במילואים בזמן שיש גיים 7. זה גם חשוב.
זה למעשה פוסט הפרידה מעונת 2015/16, עונה שנראתה לכל אורכה כעונה של הווריורס, בה כמעט כל נרטיב היה קשור איכשהו באלופה היוצאת מאזור המפרץ. בין אם זו פתיחת העונה ההיסטורית, הכדורסל המרהיב, היריבות שלא מצאו פתרונות, השמועות על הכוכבים שאולי בדרך. גולדן סטייט הייתה השמש של העונה הזו, וכל שאר הליגה הייתה הכוכבים. בפלייאוף, במיוחד בסדרת גמר המערב, ראינו שלא לעולם חוסן, ובגמר עצמו, לאחר שקליבלנד הואילה בטובה להגיע לסדרה, ראינו את המהפך הגדול בהיסטוריה של איזושהי סדרת פלייאוף. אי פעם.
זה מה שמדהים בעונה הזו. במקום שנקבל עוד פרק בסדרה המצוינת של גולדן סטייט, קיבלנו את פרק הסיום בסדרה האלמותית שרודפת את ה-NBA בעשור האחרון, והכי טוב, זה קרה בלי שציפינו לזה.
הסיפור של לברון ג’יימס וקליבלנד קאבלירס הוא הסיפור הגדול של עשר העונות האחרונות בליגה. הילד המקומי, הנבחר, שקיבל על עצמו את תפקיד המשיח והמושיע, זה שיציל את העיר קליבלנד מעשורים של שכול ספורטיבי. הסיפור הזה היה הרוס ורייצ’ל של ה-NBA בעשור האחרון. היה שם הכל. רומנטיקה, דרמה, אכזבה, תקווה (מי ישכח את המשחק הגדול של לברון מול הפיסטונס ב-2007?) והמון המון רגש.
פה ושם היו סיפורים לא רעים לליגה. העלייה לגדולה של סטף קרי, הנצחיות של הספרס, אי-ההצלחה של OKC, העלייה והנפילה של דרק רוז, אבל כל אלו הם המוניקה וצ’נדלר של ה-NBA. סיפורים טובים, מצוינים אפילו, אבל לא היה להם את האפיל ואת כמות האמוציות שלברון ג’יימס וקליבלנד סחטו. גם כשלברון לקח אליפויות במיאמי, הייתה תחושה שזה חסר, שהוא עשה קיצור דרך עם הביג-3, שהוא בחר בדרך הקלה, שבמקום לטפס על ההר במו רגליו הוא שכר פורטר שיסחוב לו את הציוד. אלו היו אליפויות מרשימות ואפילו אוונגרדיות במובנים מסוימים, אבל הן לא סיפקו סגירת מעגל.
כשלברון חזר לקליבלנד לפני כמעט שנתיים (דרך אגב, גם אז הייתי במילואים. נראה לי שטוב לדן גילברט כשאני על טנקים) הייתה תחושה שהנה, אולי סגירת המעגל תגיע. אולי רוס ורייצ’ל סוף סוף יחזרו ונוכל להפסיק לעקוב אחרי מערכת היחסים הדוחה הזו. אבל כמו תמיד עם רוס ורייצ’ל, זה אף פעם לא כל כך פשוט.
זה לא היה פשוט כי קווין לאב וקיירי ארווינג הם לא הווינג מנים שמתאימים להשלים את לברון ג’יימס. זה לא היה פשוט כי דייוויד בלאט לא היה אמור להיות המאמן של הקבוצה הזו, ומבחינת יחסי אנוש, הוא גם לא היה המאמן המתאים לקבוצה הזו. זה לא היה פשוט כי בצד השני של היבשת, צמחה לה מפלצת תלת ראשית שלא נראה שלקליבלנד יש את הכלים להתמודד עמה. זה היה כל כך לא פשוט שכולנו כבר די התרגלנו לרעיון שזה לא יקרה ללברון ולקליבלנד. שלעד נצטרך לחיות עם תחושת פספוס שכזו, בלי סגירת מעגל.
אלא שאז דריימונד גרין שלח יד לאשכים של לברון ג’יימס.
הרגע בו סדרת הגמר השתנתה. דריימונד ולברון הולכים ראש בראש
בדפי ההיסטוריה ידובר על כך שלברון וקיירי קלעו 82 נק’ במשחק 5 ושסטף קרי נחנק במשחק 7 ושהאריסון בארנס קלע מינוס 78% מהשדה בשלושת המשחקים האחרונים של הסדרה, אבל צריך להיות רשום שם באותיות זהב כי הרגע שבו החל הקאמבק הכי גדול בהיסטוריה של הליגה הגיע 2:47 דקות לסיום המשחק הרביעי בסדרה. אותו הרגע בו דריימונד גרין היה קצת יותר מדי דריימונד גרין והביא לכך שהוא הושעה ממשחק 5. זה היה כמו הרגע בו רוס מחליט ללכת לעצור את רייצ’ל לפני שהיא נוסעת לפריס לכל החיים.
ורוס יצא לדרך. פתאום קיירי ולברון נותנים את משחק 5 המופלא, ולפתע בקבוקי האמונה מתחילים להתמלא. אבל זה הווריורס. הם לא הפסידו 3 משחקים ברצף מאז שסטיב קר מונה למאמן. הם ניצחו 73 משחקים בעונה הרגילה. הם חזרו מהקבר מול הת’אנדר. אין מצב שהקאבס יעשו את זה לווריורס.
אבל אז מגיע משחק 6, ועם רבע ראשון שלא משתמע לשתי פנים ברור לך שכל הנחות המוצא כבר לא משנות כלום. כל האקסיומות על קבוצה מול שחקנים בודדים לא מחזיקות מים כשמדובר בכשרונות כמו לברון וקיירי. אתה מתחיל להאמין בבלתי יאומן. אתה מאמין שרוס יספיק להגיע בזמן ולעצור את המטוס.
אלא שאז, במשחק 7, בשוויון 89, קיירי מחטיא ואנדרה איגודלה המופלא יוצא למתפרצת. כל כך הרבה פעמים כבר היינו בסרט הזה. איגודלה מסיים את זה בדאנק מהדהד וקליבלנד ולברון שוב מספקים לנו מפח נפש, שוב פעם נישאר חסרי Closer. אלא שג’יי אר סמית’ מקשה על איגודלה, וזה נותן ללברון ג’יימס את החצי-שנייה שהוא צריך כדי לתת לנו את הרגע הגדול ביותר של הפלייאוף. זה הרגע בו רמי וייץ זועק “מנצ’סטר יונייטד חוזרת!”. זה הרגע בו אתה כבר חייב להאמין, כי אם לא תאמין בזה, אז במה כן תאמין?
וכמה שניות לאחר מכן, כשהשלשה של קיירי צוללת לתוך הטבעת, אתה כבר יודע שזה זה. אתה יודע שזה מסוג הרגעים שלא הולכים לאיבוד. אתה יודע שזו המקבילה הכדורסלנית לרגע בו רמי וייץ צורח עם כל מיתרי קולו “שעררר! שעררר!” כשאולה גונאר סולשאר תוקע את השער השני בתוספת הזמן מול באיירן מינכן.
אתה יודע שזה רגע גדול מהחיים כשבפוזשן הבא אתה רואה את קווין לאב לא נותן לסטף קרי לנשום במהלך הכי חשוב של המשחק. כשמשהו כל כך לא סביר קורה, אתה יודע שזה הרגע של קליבלנד ושל לברון. רק תסריטאי אכזרי במיוחד יקח מהם ומאיתנו את הרגע הזה.
(דרך אגב, זה הרגע בו אני אמור להיכנס לדיון עם עצמי על המקום של לברון בין הגדולים ביותר בהיסטוריה. על איפה הוא עומד ביחס למייקל ומג’יק ואחרים, אבל קשה לי עם הדיון הזה. לברון הגיע להישגים שמייקל לא הגיע אליהם אף פעם (כבר עכשיו הוא הגיע ליותר גמרים ממה שמייקל הגיע כל הקריירה) ואילו מייקל עשה דברים שלברון יכול רק לחלום עליהם, כך שאי אפשר באמת להשוות. אני אשאיר לאינטרנט את הדיון הזה).
Take it Away, Internet
האליפות הזו עדיין מרגישה לי מוזר. עדיין מוזר לי להתייחס לקליבלנד כאל אלופה, אולי מכיוון שבראש שלי זה היה תואר ששייך לגולדן סטייט כל העונה. לכאורה, האליפות הזו אמורה לתת תוקף לכך שקליבלנד עשו דברים נכון כל הדרך ושגולדן סטייט טעו איפשהו בדרך, אבל נראה לי שלא כך הדבר. נראה לי שהאירועים המוזרים שהתרחשו בסדרה הזו (במיוחד ההשעייה של דריימונד) וההתעלות ההרקוליאנית של לברון (שאני לא בטוח שהיא ברת-שחזור) הביאו לכך שקליבלנד זכתה בתואר למרות שלא בטוח שהיא הקבוצה הטובה יותר. נראה לי שאם היינו עושים 10 סדרות של הטוב מ-7 בין שתי הקבוצות הללו, הווריורס היו מנצחים 8 פעמים. איכשהו, הסדרה הזו הייתה אחת מה-2 שהקאבס ניצחו בהן.
תחשבו על זה. הווריורס ניצחו 16 משחקים יותר מקליבלנד במהלך העונה הרגילה. לא משנה איזה פרמטר תנסו לנטרל פה, זה עדיין הפרש משמעותי. הפעמים היחידות בעשורים האחרונים (שאני זוכר. מוזמנים לתקן/להוסיף בתגובות) שקבוצה הפסידה לקבוצה אחרת בפלייאוף למרות שהיו לה לפחות 16 ניצחונות יותר היו בסדרות של הטוב מ-5 (דנבר על סיאטל ב-1994, פער של 21 משחקים) או כשהיה מצ’-אפ מהגהנום בשילוב עם היחנקות של הכוכב (ווריורס מול דאלאס ב-2007, פער של 25 משחקים).
המקרים הללו היו בסיבוב הראשון, לא בפיינלס, והסיטואציות הללו לא קרובות לתאר את מה שקרה בגמר. לווריורס לא הייתה בעיית מצ’-אפ מול קליבלנד. אם כבר, ההפך הוא הנכון. הקאבס לא יכלו לשחק עם קווין לאב וצ’אנינג פריי בסדרה הזו ונאלצו למתוח את החבל עם דקות משמעותיות לריצ’רד ג’פרסון, אותו ריצ’רד ג’פרסון שהווריורס חתכו בלי לחשוב פעמיים כדי לעשות מקום ברוסטר לאנדרה איגודלה לפני שלוש שנים. אפילו דיוויד גריפין, הג’נרל מנג’ר של הקאבס, אמר השבוע כי הקאבס לא היו בנויים נכון כדי להתמודד עם הווריורס.
ככל שאני חושב על זה יותר, הגמר שהכי מזכיר לי את הגמר הנוכחי הוא גמר 2011, בו דאלאס גברה על מיאמי. באותה סדרה לא היה ספק שמיאמי היא הקבוצה הטובה יותר, אולם סדרה של אירועים לא סבירים (הקאמבק של המאבס במשחק 2, ההיחנקות של לברון במשחקים האחרונים, ההתעלות של שחקני המשנה של דאלאס) הביאו לכך שדירק נוביצקי זכה לגאולה ולתואר שכל כך הגיע לו.
זו התחושה שאני יוצא ממנה מגמר 2016. הווריורס הם עדיין הקבוצה הטובה יותר, אבל איכשהו, בזכות אירועים רנדומליים שאי אפשר לחזות אותם, הקאבס יצאו עם היד על העליונה והשיגו את סגירת המעגל המיוחלת. זה מזכיר קצת את מכבי תל אביב כדורסל גרסת 2014, שהייתה קבוצת כדורסל פגומה שאיכשהו, בזכות שורה של נסים, הצליחה לזכות ביורוליג. ההצלחה הזו נתנה להנהלת מכבי את התחושה שמה היא עושה הוא נכון, וזה הוביל לקריסות בשנתיים האחרונות.
קליבלנד צריכה להיזהר שזה לא יקרה לה. זה שהם זכו באליפות לא אומר שהם צריכים להתאהב מחדש בקווין לאב, כי זה שהוא הצליח להטיל צל על סטף במהלך המכריע לא אומר שהוא מתאים להיות צלע שלישית. לאב נותן לקליבלנד מימדים כמו ריווח וריבאונד התקפה שהיא יכולה לקבל במחיר זול יותר וביעילות גבוהה יותר מצ’אנינג פריי וטריסטן תומפסון. היא יכולה וצריכה להמיר את לאב וחגורות ה-WWE שלו לשחקני כנף (במקום אימאן שאמפרט ומת’יו דלבדובה המאכזבים) שישדרגו אותה ויביאו אותה מוכנה יותר למפגש הבא, אם וכאשר, מול הווריורס.
מהצד השני של אותו מטבע, זה שהווריורס הפסידו לא אומר שהם צריכים להילחץ יותר מדי. הקונצנזוס כרגע הוא שהווריורס לא צריכים להחתים מחדש את האריסון בארנס ושכל הילולת סטף קרי צריכה לעבור הערכה מחודשת. עם זאת, שחקנים כמו האריסון בארנס לא צומחים על העצים, ולמרות שהוא היה מחריד במשחקים האחרונים של סדרת הגמר, כל עוד קווין דוראנט או ניק באטום לא מתכוונים לחתום באוקלנד, קשה לראות אופציה טובה יותר ממנו. חשוב לזכור גם שהוא רק סיים את עונתו הרביעית בליגה. Over-Thinking דומה נעשה לאחר הגמר המאכזב של ג’יימס הארדן ב-2012 במדי אוקלהומה סיטי. אמנם בארנס לא קרוב לרמה של הארדן, אבל הוא חלק קריטי מהסגנון של הווריורס בדיוק כמו שהארדן היה קריטי לסגנון של הת’אנדר. לא יהיה להם קל להחליף אותו.
וסטף קרי? הוא יצטרך להסתכל טוב טוב במראה אחרי הגמר האחרון ולהבין שיש לו עוד איפה להשתדרג, במיוחד בצד ההגנתי. מעבר לפטיש המוזר של דריימונד גרין לאשכים של יריביו, הרגע בו הקאבס החלו לתקוף את סטף בהגנה היה אחד הרגעים המכריעים של הסדרה, שחשף כמה קרי בעייתי בהגנת אחד-על-אחד והשפיע עליו גם בצד השני של המגרש. בעונה הבאה הוא יהיה חייב לתעל את ההפסד הזה כדי לשפר את האספקט הזה של המשחק שלו.
זה מה שיהיה מעניין לראות מצד שתי הקבוצות הללו בעונה הבאה. אצל קליבלנד, איך הם יתמודדו עם ההצלחה? האם היא תסנוור אותם ותגרום להם להאמין שכל מה שהם עשו עד כה היה נכון? או שמא הם לא יקפאו על השמרים ויפעלו כדי להמשיך ולשדרג את הקבוצה?
ואילו אצל גולדן סטייט, איך הם יתמודדו עם ההפסד? איך דריימונד גרין יתמודד עם הידיעה שהוא עלה לקבוצה שלו באליפות? איך סטף קרי יחזור אחרי פלייאוף בינוני, במונחי סטף קרי? האם הנהלת הווריורס תגיב יותר מדי להפסד (לפי ההצהרות של ג’ו לייקוב, נראה שהתשובה היא כן)?
שתי הקבוצות הללו נמצאות בטריטוריה שהן לא מכירות, קליבלנד כאלופה וגולדן סטייט כמפסידה, ויהיה מרתק לראות איך הן מתנהלות בטריטוריה הזו. אבל עד שזה יקרה, תנו להנות מזה שרוס ורייצ’ל חזרו סוף סוף.
Commentaires