נורות אזהרה ראשונות

בדרך כלל הנרטיבים של הקיץ ב-NBA נקבעים איפשהו בתחילת יולי, ולא משתנים יותר מדי במהלך חום יולי-אוגוסט. רוב הקבוצות מבצעות את החלק הארי של המהלכים שלהן מיד כשיריית הפתיחה של הפרי אייג’נסי נשמעת, או מקסימום תוך שבוע-שבועיים, ואז יש קיץ שלם של ניתוחי עומק כמו מי העוזר מאמן שגרם ללמרקוס אולדריג’ לחתום בספרס או מה בדיוק אכלו דאנדרה ג’ורדן וצ’נדלר פרסונס בארוחת הערב שלהם. זה בערך הזמן בו פרשני הכדורסל מאבדים זמנית את שפיותם ומתחילים לכתוב על החמישיות האהובות עליהם בניינטיז או משהו בסגנון, כי פשוט אין על מה לכתוב יותר.

אבל מדי פעם הזמן הזה נותן לפרשן הכדורסל הממוצע קצת פרספקטיבה. אחרי חודשיים, כשהסגלים כבר מעוצבים והמח התרגל למחשבה שלמרקוס אולדריג’ הוא כבר טקסני, לפתע עולים סימני שאלה חדשים שלא ראית קודם, או שאולי לא שמת לב אליהם יותר מדי לפני כן.

לכאורה, אין בכלל סימני שאלה סביב הספרס. הם עשו את הקיץ המושלם. גם לכדו את הדג הכי שמן באגם של הפרי אייג’נסי, גם החתימו את דייוויד ווסט על החוזה הכי Cap-Friendly שיכול להיות, גם החתימו את קוואי לאונרד ואת דני גרין על חוזים נוחים (שיהיו עוד יותר נוחים ככל שתקרת השכר תלך ותעלה בשנים הקרובות) וגם הצליחו להשאיר את טים דאנקן ומאנו ג’ינובילי בסביבה. אין ספק שמגע המידאס של אר.סי. ביופורד, ה-GM של הספרס, עבד שעות נוספות בקיץ הזה.

אבל אם אנחנו מסתכלים מעבר להצלחה הרגעית של האוף-סיזון, יש כמה שאלות מאוד מעניינות שצריכות להישאל לגבי הקבוצה של ביופורד וגרג פופוביץ’, שאלות לגבי העומק של הקבוצה הזו, שאלות לגבי הכימיה בקו הקדמי ושאלות לגבי התפקוד של הקו האחורי של הספרס. זו לחלוטין הולכת להיות גרסת ה-NBA של “היא סבבה והכל”, אבל משהו חייב להיעשות כנגד בצורת ה-NBA שנכפתה עלינו.

יש לו עבודה. גרג פופוביץ’

נתחיל מהעומק. הספרס אמנם צירפו בקיץ את אולדריג’ ואת ווסט, וגם הוסיפו בשוליים את ריי מקולום מסקרמנטו ואת בובאן מריאנוביץ’ מהכוכב האדום בלגרד אבל הם גם איבדו לא מעט שחקני רוטציה חשובים. קורי ג’וזף ערק לטובת המיליונים שהוצעו לו בטורונטו, מרקו בלינלי בחר לעבור מסן אנטוניו לסקרמנטו (משום מה), ארון ביינס עזב לטובת דטרויט וטיאגו ספליטר הועבר בטרייד ללא תמורה לאטלנטה, באקט שהיה כל כולו הקרבה למזבח תקרת השכר, כדי לפנות מקום להחתמה של LMA.

מכל השינויים הללו, אני רוצה להתעכב על העזיבה של מרקו בלינלי. האיטלקי הוא אחד מקלעי השלשות הטובים בליגה (39.2% מהשלוש לאורך הקריירה) והוא משאיר מאחוריו בור יחסי ברוטציית הגארדים של הדורבנים. קוואי לאונרד ודני גרין עדיין יאיישו את עמדות הכנף בחמישייה, אבל מי יעלה במקומם מהספסל? מאנו ג’ינובילי של העונות האחרונות גורם למה שיוסי בניון עושה במכבי חיפה להיראות חינני וחוץ ממנו אין ממש לספרס שחקנים מוכחים בעמדות הללו.

קייל אנדרסן הוא המועמד הטבעי להשתלט על עמדת המחליף שבלינלי השאיר יתומה, ויש סיבות להאמין שהוא יעשה את העבודה כמו שצריך. עם זאת, במידה וקוואי או דני גרין יפצעו, לא בטוח שאנדרסן, שאין עוררין לגבי הכשרון שלו אבל יש עוררין לגבי היכולת שלו לתרגם את הכשרון הזה למשחק המהיר של ה- NBA(הכינוי של אנדרסון הוא Slow Mo, על שם משחקו האיטי והמחושב), יהיה בשל לתפקיד מוגדל.

מעבר לסוגיית העומק בכנפיים, יש מקום לשאול מיהו הסנטר של הקבוצה הזו בכלל?

נכון, מדובר בשאלה טרחנית ומיושנת שאין לה מקום בכדורסל הניו-אייג’י של ה-NBA, בו ההבדלים בין העמדות הפכו להיות מטושטשים כמו פרצוף של ניצב במשטרה בטלוויזיה, אבל עדיין יש מקום לנהל את הדיון הזה.

בשנים האחרונות ראינו את טים דאנקן משחק יותר ויותר כסנטר בהגנה (ההגדרה שלי לסנטר בהגנה היא רים-פרוטקטור). אמנם טיאגו ספליטר היה הסנטר הנומינלי של סן אנטוניו, אבל בכל פעם שהיה צריך להתמודד עם פאוור פורוורד מאיים כלשהו, בין אם זה דירק נוביצקי או למרקוס אולדריג’ בעצמו כששיחק בפורטלנד, ספליטר לקח על עצמו את המשימה ואפשר לדאנקן למקסם את האתלטיות שעוד נשארה לו בכך שההול אוף פיימר העתידי התייצב מתחת לטבעת והפריע לזריקות. בעונה הבאה ספליטר לא יהיה שם, והשאלה המעניינת היא מי יהיה האיש של פופוביץ’ למשימות מיוחדות בהגנה?

אין הגיון שזה יהיה דאנקן. הביג פונדמנטל כבר עוד מעט בן 40, ואחת הסיבות שספליטר הפך להיות Specialist בהגנה היא כי הספרס רצו להוריד עומס מדאנקן. זה משאיר אותנו עם אולדריג’, דייוויד ווסט ובוריס דיאו (הערת אגב: עדיין לא ברור לי איך הרוטציה בין דיאו לבין ווסט תיראה, ויש לי תחושה שאנחנו נראה את הספרס משחקים עם שלושה גבוהים בלא מעט דקות העונה) כשחקנים שיצטרכו להתמודד עם הבלייק גריפינים ואנתוני דייוויסים של העולם.

אבל אם זה קורה, זה אומר שדאנקן הופך להיות סנטר במשרה מלאה, ומה עשינו בזה?

מצד אחד, יש רצון להוריד את העומס מדאנקן ומצד שני, למרקוס לא ממש שש לשחק בעמדה הזו. הוא הרי התבטא לא פעם ולא פעמיים שהוא לא מעוניין לשחק כסנטר ושהוא רוצה לידו סנטר אמיתי. זו אחת הסיבות שפיניקס החתימה את טייסון צ’נדלר כחלק ממאמציה להנחית את אולדריג’ באריזונה. עם זאת, איך שהרוסטר של הספרס בנוי כרגע, אולדריג’ יצטרך לשחק הרבה דקות כסנטר, אלא אם כן כמות הדקות של דאנקן תעלה (לא סביר). או שבובאן מריאנוביץ’ יוכיח שהוא מוכן לתרום כבר מהרגע הראשון (פחות סביר). או שדייוויד ווסט יתחיל פתאום לשחק כסנטר (עוד פחות סביר).

ייאלץ לשחק לא מעט כסנטר בעונה הבאה. למרקוס

אבל בגזרה הזו לא הייתי דואג יותר מדי. לספרס יש יותר מדי כשרון בקו הקדמי ויותר מדי שכל על הקווים כדי שתיווצר באמת בעיה מהותית בפרונטליין שלהם. במקרה הכי גרוע למרקוס יתפקד קצת כסנטר בהגנה. אולי הוא לא אוהב את זה כל כך, אבל זה לא אומר שהוא לא טוב בזה (מבין השחקנים שזרקו עליהם לפחות 6 זריקות ב-Restricted Area בעונה שעברה, הוא דורג שישי בהגנה על הטבעת), ובעתיד הם ימצאו שחקן גבוה שמתאים לשחק לידו לאורך זמן.

אז למרקוס יכול לשחק קצת סנטר, ויש קייל אנדרסן שנראה סבבה בליגת הקיץ, אז מה אתה רוצה, אתם בטח שואלים. מה אתה נופל עלינו באמצע ימי הקיץ החמים עם כל מיני סימני שאלה מפוקפקים?

כי הבעיה הגדולה של הספרס היא לאו דווקא בקו הקדמי (למרות שאין להקל ראש בעזיבה של ספליטר) או בכנפיים (למרות שהיעדר העומק עוד עלול להתברר כבעיה אקוטית), אלא בקו האחורי. זה נשמע מוזר כי לספרס יש שני שחקנים שמסוגלים לשמור על כל גארד בליגה (דני גרין וקוואי) וטוני פארקר הוא כבר שנים אחד הרכזים הטובים בליגה, אם לא הטוב שבהם. אלא שהצרפתי כבר נמצא עשור וחצי בליגה הטובה בעולם, והעונה הוא יגיע אחרי עוד קיץ ארוך עם נבחרת צרפת, מה שיוביל כנראה לדעיכה נוספת במספרים שלו (שהתחילו לדעוך מעט בעונה שעברה).

הבעיה היא שאין לפארקר תחליף בטקסס. פאטי מילס לא מסוגל לנהל משחק ברמה שלו, ולאור היסטוריית הפציעות שלו, לא הייתי בונה עליו יותר מדי בכל מקרה. הרכז השלישי הוא ריי מקולום, שלא נתן יותר מדי סיבות להאמין בו בסקרמנטו בשנתיים הראשונות שלו בליגה. זה אמנם כלל ידוע שאסור אף פעם להספיד את הספרס או להתנבא נגד החלטות של אר.סי. ביופורד, אבל אני פשוט לא רואה את מקולום מסוגל להתמודד בסדרת פלייאוף מול הקו האחורי של אוקלהומה או גולדן סטייט או הקליפרס או יוסטון. לפחות בינתיים.

האם פארקר עדיין יכול להתמודד עם הגארדים הטובים בליגה?

הספרס מצטיירים כפייבוריטים הגדולים במערב אחרי הקיץ האחרון, אבל יש להם לא מעט תהליכים שהם צריכים לעבור כקבוצה. יש להם תהליך שלם שהם צריכים לעבור בקו הקדמי כדי למצוא את את האיזון בין אולדריג’, דאנקן, ווסט ודיאו. חסר להם לפחות עוד שחקן אחד בכנפיים ולא בטוח בכלל שיש להם תחליף הולם למקרה בו טוני פארקר יפצע (זה המקום להזכיר שפארקר לא עבר את ה-70 משחקים ב-4 העונות האחרונות).

זה לא דמיוני שהם יצלחו את כל התהליכים הללו בלי בעיות. כמעט לפני שנה כתבתי פוסט דומה על קליבלנד ועל כמות התהליכים העצומה שהיא הייתה צריכה לעבור כדי להפוך לקונטנדרית בסופו של דבר. תהליכים שהיא התמודדה איתם כמו גדולה (לאחר שהיא החליפה רבע קבוצה ועברה משבר עצום באמצע העונה). אין סיבה להאמין שהספרס, שיש להם מערכת הרבה יותר בריאה מזו שיש לקאבס, לא יצליחו להתמודד עם תהליכים הרבה פחות מאתגרים, אבל זה המקום להזכיר שהספרס משחקים במערב, איפה שהמרווח לטעות הוא הרבה יותר קטן. במערב הרבה יותר קשה להתאושש ממאזן שלילי באמצע ינואר וקשה הרבה יותר לשחקן אחד לשנות את מאזן הכוחות של הקונפרנס כולו. זו הסיבה שאם תצמידו לי אקדח לרקה ותבקשו ממני לבחור את אלופת המערב הבאה, לא בטוח שהשם של סן אנטוניו יצא לי. סביר להניח ששתן כן יצא, אבל השם של סן אנטוניו כנראה שלא.

#טוניפארקר #למרקוסאולדריג #קוואילאונרד #טיםדאנקן #גרגפופוביץ