האנדרדוג תמיד זכה לאהדתי. גם בעולם המודרני, בו כמעט בלתי אפשרי להצליח בלי סוללת כוכבים וכסף בלתי נגמר, אני תמיד אהיה בעד הצעירים, המוזנחים והעניים. סביר להניח שלא תראו אותי מעודד את הניו-יורק יאנקיז או את מכבי תל אביב בכדורסל, זה פשוט נראה לי כמו רמאות, כמו להתחיל מרתון מהקילומטר ה-20.
כנראה שזו הסיבה למה אני לא אוהב שחקנים כמו טים דאנקן. מעבר לאפרוריותו הטבעית, העובדה שהוא דומיננטי ומצליח גורמת לי לסלוד ממנו, ולחפש שחקן פנים אהוב אחר. למזלי, יש לי את קווין גארנט שסוגר לי את הפינה, אבל בזמן האחרון אני מתחיל לחבב את אחד, דמרכוס קאזינס, ובשביל להבין את החיבה הזו יש צורך לחפור עמוק הרבה יותר מאפקט האנדרדוג.
כל מי שראה את קאזינס משחק יודע שמדובר במכונת כדורסל כמעט מושלמת. גבוה, יד רכה מבחוץ, ראיית משחק, יכולת מסירה, גוף מסיבי, אבל כל מי שראה אותו בחיים יודע שמדובר בבחור עם מנגנון הרס עצמי חזק יותר מהאנק מודי, בילד בגוף של גבר, בשחקן שאיכויותיו ככדורסלן עומדות בניגוד גמור לאישיות הרופסת שלו. אז למה אני נמשך ועוקב אחרי שחקן כזה, במיוחד כשהוא משחק בקבוצת יול”ב קאפ כמו סקרמנטו?
כמו בחורה אמריקאית מפגרת, אני אוהב את המניאקים. תמיד הייתה לי פינה חמה בלב למרדנים הצעירים, שלא שמים זין על המאמן. אהבתי את ראשיד וואלאס עוד לפני שהיה שיאן העולם בלקבל טכניות ושיגע מאמנים בכל היבשת, אהבתי את זאק רנדולף עוד בימי צעירותו בפורטלנד, ורון ארטסט היה עבורי גיבור כשפרץ את המחסום הוירטואלי בין השחקנים לקהל באותו ערב בדטרויט לפני כמעט עשור. אלו הם השחקנים שהכי מזכירים לי את קאזינס, כדורסלנים עילאיים, אבל הד-קייס ממדרגה ראשונה.
ההבדל בין קאזינס לשלושת המודלים לחיקוי שלו, הוא שבסופו של דבר, משהו אצלם השתנה. כמובן שקאזינס (17.4 נק’, 10.3 ריב’ ו-2.7 אס’ העונה) נמצא רק בעונתו השלישית בליגה, אבל משהו אומר לי שבקצב הזה, אחרי שהעונה כבר הורחק מקבוצתו בפעם השלישית בשלוש עונות אחרי תקרית עם מאמנו, קית’ סמארט, הקריירה שלו נמצאת בסכנה. לא רק מכיוון שלא נראה שקאזינס מראה איזושהי כוונה להתבגר בקרוב, אלא גם בגלל שלקבוצה שלו אין את היכולת להוציא ממנו את שברירי ההתבגרות שאולי קיימים בו.
הקינגס כבר נמצאים זמן רב במצב המתנה, והקשר הגורדי הזה בין בעלים אדישים (האחים מאלוף כבר מזמן איבדו עניין בקבוצה, ולא החתימו מאמן ראשי בכיר מאז שריק אדלמן עזב), ג’נרל מנג’ר (ג’ף פטרי) שנמצא מחוץ לעניינים וקבוצה חסרת זהות שלא יודעת כבר כמה עונות היכן תשחק בעונה הבאה, הופך את התנהלות הקבוצה לבלתי אפשרית. ב-6 העונות האחרונות לקינגס יש את המאזן השני הכי גרוע במצטבר, וזה לא נראה כאילו זה הולך להשתנות בקרוב. העובדה שבסגל של הקבוצה מבירת קליפורניה אין את המנהיג הזה, את הצ’אנסי בילאפס הזה שהפך את ראשיד הדפוק לראשיד של דטרויט, את הליונל הולינס הזה שאיפס את זאק רנדולף, הופכת את הסוגיה של קאזינס ליותר מורכבת.
כל מופרעי הליגה הקודמים הצליחו להתאזן כאשר החלו לשחק בקבוצה מנצחת שהתמודדה על אליפויות ורצה בצמרת, אבל השאלה פה היא מה קדם למה? האם הראש של ראשיד הסתדר כי הוא שיחק בקונטנדרית או שהראש של ראשיד הסתדר, ואז דטרויט הפכה לאלופה? האמת, כמו בהרבה דברים בחיים, היא באמצע, אבל במקרה של הבחור הגדול מקנטאקי האמצע נראה רחוק מאוד, כשהקבוצה שלו נראית חסרת עתיד והוא עצמו נראה יותר כמו הבריון השכונתי משחקן כדורסל מקצועני. אולי טרייד על קאזינס, צירוף מילים שהפך להיות שגור מאוד ברחבי הליגה בשנה האחרונה, יעשה את העבודה?
בקאזינס יש את הטירוף שהיה ברנדולף ובראשיד ובדניס רודמן, בזמנו, ואם וכאשר יתבצע עליו טרייד, כדאי מאוד לקוות שזה יהיה למקום בו המערכת תבין שמדובר ביהלום כל כך לא מלוטש שהוא נראה כמו סתם חתיכת עפר. מקומות בודדים מאוד בליגה יכולים להציע לקאזינס את האפשרות הזו, בוסטון יכולה להיות מקום כזה, תחת פיקוחו של קיי.ג’י ובעזרת יכולתיו של דוק ריברס להתחבר לשחקנים, אולי גם סן אנטוניו בסיטואציה מסוימת, שם גרג פופוביץ’ יחזיק אותו קצר ולא ייתן לו להשתולל. מה שבטוח, שכרגע, קאזינס נראה הרבה יותר כמו דניס רודמן גרסת פוסט דטרויט פיסטונס ולא דניס רודמן גרסת שיקאגו בולס.
ההתמודדות עם הד-קייס מוכשר ברמה של קאזינס היא אתגר, שלדעתי הוא אחד מהאתגרים הגדולים ביותר שיש למאמן ולמערכת ב-NBA. אם יש קבוצה שתצליח לעמוד באתגר הזה, האקס פקטור הוא עצום. עם זאת, כשאנחנו מסתכלים על מקרה רויס ווייט מיוסטון, אנחנו מבינים שכנראה גם הסבלנות עברה מן העולם ושגם השחקנים היום הרבה יותר משוגעים, מפונקים ואגואיסטים ממה שראשיד, רנדולף ורודמן היו (אם זה אפשרי בכלל), וזה לא מותיר לי יותר מדי סיבות לאופטימיות במקרה של קאזינס.
אני עדיין אמשיך לעודד אותו. בכל זאת אנדרדוג.
Comments