מי הבוס?

במשך הרבה מאוד זמן נמנעתי מלצפות במשחק כדורגל של ליגת העל כמו שנמנעים מביקור אצל פרוקטולוג, אבל ביום שבת מצאתי את עצמי עם זמן פנוי ובדיוק היה משחק של מכבי חיפה. חיפה הייתה הקבוצה שאהדתי כשהייתי קטן, אבל איפשהו בערך בזמן שהתגייסתי לצבא הקשר ביני לבין הקבוצה והכדורגל הישראלי הלך לאיבוד, והיום הקשר שלי עם חיפה דומה לקשר עם אקסית מהתיכון. מהנהנים בנימוס כשנתקלים אחד בשני, ותו לא.

אבל היה יום שבת, והיה לי זמן פנוי, אז ראיתי משחק. היריבה הייתה הפועל כפר סבא, האצטדיון היה נוראי (מהאלה שאין קהל מאחורי השער אלא פשוט דונמים פנויים שאפשר היה לפתור את בעיות הדיור של כל המדינה בעזרתם), היה לי חם רק מלהסתכל על השחקנים רצים בחום של סוף אוגוסט (פשוט קרימינלי שגורמים להם לשחק במזג אוויר הזה), והכדורגל היה בינוני במקרה הטוב. אבל לא התעורר בי הדחף לכתוב פוסט בגלל הסגירה האלכסונית של אוראל דגני או קבלת ההחלטות של אלון תורג’מן (יש מספיק אנשים שעושים קריירה מפוקפקת מהדברים האלה), אלא יותר מעניין אותי השלט שתלו אוהדי מכבי חיפה ביציע, שלט שהיה מכוון נגד יעקב שחר, בעלי הקבוצה, ושאר המנהלים שבו היה כתוב “פה זה לא סוכנות רכב, תיזהרו”.

השלט הזה התחבר לי לכתבה מצוינת שקראתי לפני כמה שבועות על מצבו של הכדורגל הישראלי הממוצע, והוא מסמל עוד צעד בדרך אל המפץ הגדול של הכדורגל הישראלי. המפץ הזה לא יקרה מחר, וסביר להניח שהוא יקרה במקומות אחרים לפני שהוא יקרה בישראל, אבל אין לי ספק שהוא יקרה.

לקוחות או בעלי מניות?

שוק הכדורגל בישראל, כמו שוק הכדורגל באירופה ושוק הכדורסל, הוא שוק מוזר. מצד אחד, יש את בעלי הקבוצות, שלהם יש את המילה האחרונה. יענקלה שחר או רומן אברמוביץ’ או אורי אלון או דייוויד פדרמן הם הבוסים, ועל פיהם יישק דבר. אם מחר יענקלה רוצה לזרוק את אלירן עטר מכל המדרגות, זו זכותו. כל עוד הוא משלם לו פיצויים לפי החוזה ולפי החוק, אין שום דבר שיכול לעצור אותו.

הצד השני של המטבע הוא האוהדים, שהם למעשה הלקוחות של המוצר הזה. האוהדים של מכבי חיפה הם הלקוחות של המוצר שהחברה שיעקב שחר עומד בראשה מייצרת, וזכותם להתלונן על המוצר הפגום שהם מקבלים, לאחר ששילמו ממיטב כספם על המוצר הזה. בעולם הרגיל לירן חולצה אפורה היה מתקשר לשירות לקוחות ומתווכח עם איזו נציגת שירות עם ציפורניים בנויות ומבקש לדבר עם מנהל שיסביר לו איך זה שאייל משומר כבר 10 שנים לא למד להגביה כמו בן אדם. אבל בעולם הכדורגל, בו אין שירות לקוחות, המחאה עוברת ליציע.

עם זאת, ההקבלה בין העולם העסקי כמו שאנחנו מכירים אותו לעולם הכדורגל האקסצנטרי ויוצא הדופן היא לא נכונה, מכיוון שאוהדי הכדורגל לא תופסים את עצמם בתור לקוחות. הם תופסים את עצמם בתור הבעלים של הקבוצה. זהו מקור ההתנגשות בין הקהל לבין הבעלים. הקהל בטוח שהוא מה שנותן לקבוצה את זכות הקיום, ויכול להיות שתיאורטית זה הגיוני, אבל מבחינה ריאלית, זה פשוט לא נכון. מכבי נתניה היא מועדון עם עשרות אלפי אוהדים, אבל הם עמדו בפני פירוק בעונה שעברה כשהתברר שהבעלים שלהם לא העמיד ערבויות מתאימות לתקציב הקבוצה. מכבי תל אביב הגיעה לליגת האלופות בשבוע האחרון לא בגלל האוהדים הנהדרים שלה או בגלל הווינריות של ערן זהבי, אלא בגלל הכיסים העמוקים של מיץ’ גולדהאר שאפשרו את כל הטוב הזה.

בלי הכסף של הבעלים, זהבי היה כנראה מוביל קבוצה אחרת לליגת האלופות

יש איזשהו דיסוננס בספורט העולמי בכלל, שמגיע לקיצוניות בכדורגל הישראלי, בין איך אוהדים תופסים את התפקיד שלהם ביחס לקבוצה שהם אוהדים, לבין המשמעות הפיזית האמיתית שלהם. נראה שהאוהדים של בית”ר י-ם, לדוגמא, בטוחים ששום דבר לא יקרה אם הם יתעללו באלי טביב, אלא שבפועל, אם טביב יעזוב הקבוצה שלהם תיכנס למצב של פשיטת רגל. אוהדי מכבי חיפה מתעמרים ביענקלה שחר כאילו יש 30 קונים מעבר לדלת שמוכנים לקחת על עצמם את הפרויקט ההזוי הזה שנקרא קבוצת כדורגל, שברוב השנים הוא לא רווחי ולא מעט פעמים גם מביא להם פרסום שלילי.

ונניח שיש קונים, מה אז? יהיה ירח דבש קצר של כמה חודשים ואז שוב אותו סרט. שנתיים חלשות עם כמה בחירות לא נכונות של זרים או מאמנים יובילו למחול שדים ומחאות שיביאו להתנגשות בין הקהל לבעלים החדש. זה מה שקרה בהפועל תל אביב בשנים האחרונות פעם אחר פעם. זה מה שקרה במכבי תל אביב עם לוני הרציקוביץ’ וכל שאר הבוסים עד שהגיע גולדהאר. איך אחרי כל זה הקהל עדיין לא מבין את המקום שלו בשרשרת המזון?

יכול להיות שהקהל לא מבין שהוא רק לקוח כי לא גורמים לו להבין את זה. כי במקומות שבהם אין בעלים מבוססים שיתמכו במוצר הבעייתי הזה שנקרא קבוצת כדורגל ישראלית, יש עיריות ששמחות לבזבז את כספי הציבור שלהן על זרים מגאנה וניגריה במקום על בתי ספר וגנים ציבוריים. ראשי הערים השונות עושים זאת ממניעים פופוליסטיים בטענה שהספורט הוא משהו שמחבר את העיר לנוער או משהו בסגנון הזה, וכאשר הם לא עושים זאת (כמו מוטי ששון, ראש העיר של חולון בעונות שמיקי דורסמן היה הבעלים של קבוצת הכדורסל) הם מסומנים כאויבי העיר.

אגב, הבעיה הזו היא לא נחלתו של הספורט הישראלי בלבד. יש קו ישיר שמחבר בין כספי העיריות שהולכים לקבוצות כדורגל בינוניות מישראל לבין כספי משלם המסים של וויסקונסין שהולכים לאולם החדש של מילווקי באקס. אני יכול להמשיך ולחפור על הנושא הזה, אבל ג’ון אוליבר כבר עשה את זה כל כך הרבה יותר טוב ממני שעדיף לכם פשוט לראות את הקטע הבא.

בסופו של דבר, המודל הזה של בעלים יחיד לקבוצת כדורגל הוא לא בר קיימא. קבוצות שאין להן בעלים מבוסס פשוט נעלמות או מתוחזקות באמצעות כספי עירייה שיכולים לממן דברים הרבה יותר פרודוקטיביים, וגם אצל הקבוצות שיש להן בעלים מבוסס כמו יענקלה שחר או לוני הרציקוביץ’ זה בדרך כלל לא נגמר יפה בגלל החיכוך המובנה בין הקהל לבעלים.

האם יש פתרון לדבר הזה? האם יש דרך שבה הדיסוננס של אוהדי הקבוצות ייעלם?

יש פתרון, והוא הקמת קבוצות אוהדים. במקום להתלונן ליעקב שחר שהוא לא עושה דברים כמו שצריך, במקום לזרוק רימונים לאלי טביב מתחת לבית, פשוט תקימו קבוצות אוהדים. הפועל קטמון ירושלים כבר עשו את זה, הפועל אוסישקין תל אביב הלכו בעקבותיהם, אפילו יש פרויקט יפה של אוהדי בית”ר השפויים (בית”ר נורדיה י-ם), שאולי לא מונע מהמניעים שאני מדבר עליהם (אלא יותר מרצון להפריד את עצמם מלה פמיליה), אבל בהחלט מתכתב עם המניעים הללו.

קבוצות אוהדים יהפכו את האוהדים לבעלים, וברגע שתהיה להם מחאה, היא תהיה לגיטימית. לקוחות יכולים להתלונן כמה שהם רוצים על המוצר, אבל הבעלים לא חייב להקשיב. לעומת זאת, כשבעלי המניות באים ואומרים למנכ”ל שמה שהוא עושה זה לא בסדר, הוא חייב להתיישר לפיהם.

זה התהליך שאני חושב שהספורט העולמי חייב לעבור בשנים הקרובות. בתהליך הזה קבוצות בלי אוהדים כנראה יתאדו (יש לי חבר קרוב שהוא אוהד שרוף של הפועל רעננה שבטח לא יאהב את הפוסט הזה) אבל הקבוצות שיישארו יוכלו להתקיים לטווח ארוך, ולא יצטרכו להיות תלויות בגחמות של ארקדי גאידמק או איזשהו שייח קטארי שרק רוצה לעשות סיבוב דאווין באירופה. אם אתם כל כך אוהבים את הקבוצה שלכם, אם אתם כל כך רוצים לראות את המוצר הדפוק הזה מצליח, אז וואללה, תשקיעו בו.

#דייוידפדרמן #יעקבשחר #מיץגולדהאר #רומןאברמוביץ