כשנמצאים חודש לתחילת העונה, כבר אפשר להרגיש לאן תשומת הלב של אוהדי ה-NBA הולכת להיות מופנה, ונראה כי העונה היא תהיה מופנה בעיקר לקונפרנס המערבי. זה הגיוני. רוב הקבוצות שמתיימרות להניף את גביע לארי אובריאן ביוני 2016 מגיעות מהמערב, ובלי קשר, יש המון תהליכים מעניינים שמתרחשים במערב היבשת. יש את סן אנטוניו בגרסה החדשה שלה עם למרקוס אולדריג’, יש את אוקלהומה עם מאמן חדש ועונת חוזה של קווין דוראנט, יש את גולדן סטייט שתנסה לעשות ריפיט, יש את הקליפרס שהתחזקו משמעותית בקיץ, יש את אנתוני דייוויס, את ג’יימס הארדן, את יוטה שתנסה להמשיך את המומנטום מסוף העונה הקודמת, את הלייקרס בעונה הכנראה אחרונה של קובי, את סקרמנטו, הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שאובחנה עם בעיות נפשיות ועוד מלא סטוריליינים שרק מחכים לצוד את עינינו.
בינתיים, בצד השני של אמריקה, יש בעיקר את קליבלנד. הקאבס הגיעו לפיינלס בעונה הראשונה שלהם בעידן לברון השני, למרות שהיו להם את כל התירוצים להיכשל (משבר עצום באמצע העונה, חוסר אמון בין דייוויד בלאט ללברון, פציעות של שחקני מפתח וכו’). אם הם הכניעו את המזרח בעונה שכזו, זה הימור די בטוח ללכת איתם גם העונה, כשהתיאום בין כל הקודקודים במערכת ישתפר וכשהיריבות בקונפרנס לא השתדרגו יותר מדי.
זה אמנם הימור די בטוח להמר על קליבלנד, בעיקר כי קשה מאוד להמר נגד לברון, אבל הצמרת של המזרח היא לא כל כך חלשה כמו שמנסים לצייר אותה, ויכול מאוד להיות שהדרך של הלברונים לפיינלס של 2016 לא תהיה חלקה כל כך. אז לפני שנתעסק במערב וננתח אותו מכל כיוון אפשרי, בואו ננסה להכיר את היריבות של הקאבס לעונה הבאה.
מיאמי היט
אדריכלים של בתי קזינו מתכננים את מקדשי ההימורים שלהם כך שתמיד יהיה עוד חלק שהאורח לא רואה. מכל מקום שהאורח נמצא בו בקזינו, תמיד יהיה חלק שהוא לא יראה, מה שיגרום לו להמשיך להסתובב בקזינו מתוך רצון לראות את מה שהוא עוד לא ראה עדיין. המטרה היא להשאיר את האורח בקזינו כמה שיותר.
מיאמי היט הנוכחית נבנתה פחות או יותר באותה צורה. בכל נקודת זמן שראינו אותה על הפרקט תמיד היה עוד חלק שלא ראינו. פעם אחת זה היה בלי דראגיץ’, אחר כך זה היה בלי בוש, אחר כך הבנו שלואל דנג זה כבר לא ממש לואל דנג, ושחסן ווייטסייד לא שיחק עם ההרכב הכי חזק של ההיט כמעט בעונת הפריצה שלו, ושלדוויין ווייד עדיין יש מה לתרום, כך שיש סיבות להאמין שמיאמי תחזור לתמונת הפלייאוף העונה, ועם קצת מזל, תדבר חזק בצמרת.
האמונה הזו נובעת מכך שלמיאמי יש את התשתית להצלחות. יש להם מאמן מצוין, ספסל עמוק (ההחתמה של ג’ראלד גרין על חוזה מינימום היא אחד המהלכים האהובים עליי באוף-סיזון) וחמישייה שעל הנייר אמורה להיות אחת הטובות בקונפרנס. כבר בעונה שעברה ראינו איך השילוב בין ווייד לדראגיץ’ יכול להניב כדורסל יפהפה ויעיל.
מצד שני, ראינו גם לא מעט כדורסל מסורבל ומבולבל של מיאמי בחצי השני של העונה.
למרות זאת, אני מאמין שהעונה, עם כריס בוש שימשוך אש ועם מחנה אימונים שלם שיעזור להם בתיאום, השילוב בין ווייד לדראגיץ’ יהיה יעיל יותר בהתקפה. עם זאת, הבעיה הגדולה של מיאמי היא דווקא בהגנה. ההרכב ששיחק הכי הרבה דקות בעונה שעברה במיאמי היה דראגיץ’-ווייד-דנג-יודוניס האסלם-ווייטסיד, והוא ספג 110.0 נק’ ל-100 פוזשנים (שווה ערך להגנה הגרועה בליגה בעונה שעברה). החזרה של בוש על חשבון האסלם אמורה לעזור קצת, אבל עדיין מדובר באתגר עצום לקבוצה של אריק ספולסטרה.
בעונות האחרונות החשיבות של הגנה טובה עלתה על החשיבות של התקפה טובה. גם קבוצה כמו דאלאס של העונה שעברה, שפתחה את העונה עם מספרים היסטוריים בהתקפה, ידעה שבלי הגנה אין לה סיכוי, ולכן הימרה על ראג’ון רונדו (הימור שחירב לה את הפלייאוף וסביר להניח יעלה לה גם בבחירת דראפט בסיבוב הראשון בדראפט 2016, אבל זה עדיין היה הימור שהם היו חייבים לקחת). ב-6 השנים האחרונות האלופות היו לפחות טופ 7 בהגנה בעוד היו אלופות שזכו באליפות גם עם התקפה שהיא לא טופ 10 (לייקרס ב-2010 למשל), ובמקרה של כולן ההגנה הייתה טובה יותר מההתקפה, למעט מיאמי של 2013, שהייתה מפלצת של פעם בדור.
אלא אם כן לא יהיה איזה שיפור דרמטי בהגנה של ההיט, קשה לי לראות אותם מתמודדים מול ההתקפות החזקות שיתייצבו מולם בסדרת פלייאוף, בטח לא מול ההתקפה של קליבלנד.
אטלנטה הוקס
למי שהספיק לשכוח, לאטלנטה הייתה תקופה במהלך העונה שעברה שבה היא נראתה בלתי עצירה, עם כדורסל מכוכב אחר, כדורסל קבוצתי, מלא השראה וסטייל. הבעיה היא שהתקופה הזו, שהשיא שלה הגיעה ברצף נהדר של 19 ניצחונות, הגיעה בינואר, כשלאף אחד זה לא ממש משנה. זה הספיק כדי להבטיח את המקום הראשון במזרח, אבל המקום הראשון במזרח בשנים האחרונות זה מירוץ צבים. בפלייאוף, כשזה היה חשוב, ההוקס התפרקו מול קליבלנד שחסרה את קיירי ארווינג וקווין לאב, ועפו בסוויפ שהשאיר טעם חמוץ בסוף עונה שהייתה כולה ארוחה מדושנת.
הטעם החמוץ הזה נמשך אל האוף-סיזון, בו ההוקס איבדו את דמארה קארול לטובת טורונטו, והחליפו אותו בשחקן לא מוכח כמו טים הרדוואי. יכול להיות שבמערכת של מייק בודנהולצר באטלנטה הרדוואי ימצא את עצמו, בדיוק כמו שקארול עשה לעצמו שם במערכת הזו, אבל זה רחוק מלהיות מובטח.
בעונה שעברה הרדוואי דורג במקום ה-88 מתוך 93 שוטינג גארדים בקטגוריית ה-Defensive real plus minus (DRPM) עם 3.39-, שזה לא נתון מעודד יותר מדי. אפשר להגיד שההגנה המחורבנת של הניקס תורמת למספר הבעייתי הזה, אבל כל הרעיון במדד הזה הוא שהוא מפריד בין שחקן לשחקן ומצביע על התרומה נטו של כל אחד להגנה. כרמלו אנתוני, לדוגמא, מחזיק במדד DRPM של 2.08- בלבד, וחוזה קלדרון, שחקן שמקבל המון ביקורת על משחק ההגנה הנוראי שלו, העמיד DRPM של 2.75-, כך שאין ספק שהרדוואי היה חלק מהבעיה. עם נתוני פתיחה כאלו, קשה לראות איך הוא נכנס לנעליים של קארול, שהיה הסטופר הראשי של אטלנטה בעונה שעברה.
מעבר אליו, ת’אבו ספולושה צריך להתאושש מהתקריות שלו עם שוטרי ניו יורק, קייל קורבר חוזר מפציעה וטיאגו ספליטר היה החיזוק המשמעותי הנוסף היחיד. נראה כאילו התקרה של אטלנטה לא הוגבהה בקיץ האחרון, וזו בעיה, כי הם פחות או יותר גירדו את התקרה שלהם בעונה שעברה.
מאמן העונה שעברה, מייק בודנהולצר. יעשה זאת שוב?
היתרונות של ההוקס מהעונה שעברה, הקבוצתיות וחוסר האנוכיות, נשמרו. פול מילסאפ ואל הורפורד ימשיכו להנהיג קו קדמי ורסטילי וקורבר ימשיך לגרום למגנים להיצמד אליו כך שלמעשה המשחקים של אטלנטה יהיו 4 על 4, אבל החסרונות העונה גדולים יותר. ההחלפה של קארול בהרדוואי ללא ספק תפגע ביעילות של הקבוצה, ואילו העונה היריבות יגיעו מוכנות יותר למפגשים מול אטלנטה. בפלייאוף ראינו כי כאשר נותנים לקבוצה היריבה זמן להתכונן למהלכים של Coach Budd, הרבה יותר קשה להוקס לעשות סלים. מול ברוקלין הם הסתבכו והפסידו 2 משחקים, מול הוויזארדס הם היו הרבה יותר קרובים לעוף ממה שזה נראה ומול קליבלנד, כאמור, הם קרסו לגמרי. זה אולי החיסרון הכי גדול שנובע מכך שאין להם אף שחקן יוצר ברמה גבוהה, שיכול להבקיע סל כששום דבר לא הולך, והחיסרון הזה ימשיך להיות גדול גם העונה.
מילווקי באקס
קשה שלא לחבב את מילווקי. קשה לא לאהוב מישהו עם שם כמו יאניס אנטטוקונמפו. קשה שלא להתאהב בקבוצה צעירה שמשחקת הגנה ונותנת פייט בכל משחק. הבאקס המשיכו בקיץ את המגמה שהתחילה בעונה שעברה, שהייתה כל כך חזקה שאפילו הפציעה של ג’אבארי פארקר לא הצליחה לעצור אותה. הם החתימו את כריס מידלטון על הארכת חוזה מהר מאוד, החליפו בחירת דראפט בסוף הסיבוב הראשון (של הקליפרס) בדראפט 2016 תמורת גריוויס ואסקז והשיגו את גרג מונרו כשחקן חופשי. בסך הכל הספק די יפה של הבאקס.
מונרו ייתן למילווקי עוד כלי התקפי ראוי, והם ימשיכו לבנות את עצמם סביב ההגנה הארוכה והאתלטית שג’ייסון קיד החל להטמיע שם בעונה שעברה (שהייתה ההגנה השנייה בטיבה בליגה), אבל חייבים להגיד את האמת, מילווקי היא הממפיס של המזרח. בהרבה מובנים, מדובר במחמאה אדירה. ממפיס היא כח קבוע בצמרת המערב כבר כמה שנים טובות, היא אפילו הגיעה לגמר המערב ב-2013 ומתחה גם את אוקלהומה וגם גולדן סטייט בשנתיים שלאחר מכן, אבל כל עוד הגריזליז לא יפתרו את בעיית הקליעה שלהם (ולא נראה שהם פתרו אותה גם הקיץ) הם לעד יהיו תלויים במצ’-אפים ובגרמים של מזל כדי להגיע עד הסוף.
הבאקס זרקו בעונה שעברה רק 18.3 זריקות לשלוש (26 בליגה), ולמרות שהם קלעו את הזריקות הללו ב-36.3% מצוינים (7 בליגה), הנזק שהם יוצרים מחוץ לקשת הוא מינימלי. תוסיפו לזה את העובדה שבקיץ שניים מקלעי השלשות הבולטים ברוסטר, ארסן איליאסובה וג’ארד דאדלי, עזבו, וקיבלתם בעיית קליעה רצינית בוויסקונסין.
לטעמי, לבאקס יש עוד דרך ארוכה לעבור לפני שהם יוכלו לאיים על הצמרת הגבוהה של המזרח, מכיוון שעדיין לא ברור מה הולכת להיות החמישייה של הקבוצה הזו, ומי הולכים להיות השחקנים שיסיימו כל משחק. מייקל קרטר וויליאמס הוא אחלה של רכז, אבל הוא Borderline Unplayable בפלייאוף, כי השומר שלו לוקח שני צעדים אחורה וסותם את הצבע. במהלך הזה אפשר לראות איך כל ההתקפה של מילווקי מרגישה כמו איילון ב-8 בבוקר בגלל שלאף אחד לא אכפת ש-MCW נמצא מחוץ לקשת.
הגריק פריק גם הוא מאותגר מאוד מבחינת קליעה, ולא ברור איך תיראה הרוטציה של קיד איתו, עם פארקר ועם מידלטון בעמדות הפורוורד. סוגיה נוספת שקיד צריך לתת עליה את הדעת היא האם הוא מתכוון לשחק עם גרג מונרו כסנטר או שהוא הולך לשחק איתו ליד ג’ון הנסון.
בסופו של דבר, מילווקי היא Feel Good Story, אבל יש לי תחושה שזה כל מה שהיא תהיה בעונה הנוכחית. אין להם מספיק ארטילריה התקפית כדי להתמודד עם העלית של המזרח, אבל הם עדיין ימררו את החיים לכל מי שתשחק נגדם בפלייאוף.
留言