להתבאס על ווס

אין כזה דבר פציעה לא מבאסת. כל פציעה מגלמת בתוכה את תחושות הפספוס וההחמצה, שהן חלק בלתי נפרד מכל התהליך. כמעט כל פציעה רצינית מלווה ב”מה אם” כזה או אחר, ששולח אותנו לעולם מקביל שבו אין פציעות והכל מסתדר כמו שצריך. לכולנו יש את העולם הזה, בו דרק רוז לא קורע את הרצועה בפלייאוף 2012, או שפני הרדוואי לא מתפרק לחתיכות בסוף השנות ה-90, ואולי אחרי היום אפשר יהיה גם לצרף לעולם המקביל הזה מצב בו קווין דוראנט לא גומר את העונה.

לפציעות הללו יש בדרך כלל מימד אחד של באסה. מדובר בפספוס אדיר לכל חובבי הכדורסל שלא זכו לראות את השחקנים הללו ממצים את מלוא הפוטנציאל שלהם והולכים עד הסוף עם הקבוצות שלהם, ובהחלט מדובר במימד שכולנו מנסים להתחמק ממנו כמה שיותר. אלא שלפעמים יש פציעות פחות היסטוריות, פחות דרמטיות, פחות מסוקרות, שיש להן כמה מימדים של באסה, וכזו היא הפציעה האחרונה של ווסלי מת’יוס מפורטלנד.

כמובן שמת’יוס לא מתקרב לרמה של די-רוז או פני או KD בשיאם, אבל הפציעה שלו מרתקת לא פחות, לא רק כי היא פוגעת אנושות בפורטלנד כקונטנדרית וכקבוצה שיכולה להגיע לגמר המערב, אלא כי היא גם פוגעת בעתיד של מת’יוס עצמו, שמסיים חוזה בקיץ והיה צפוי לחתום על חוזה חדש ויוקרתי, שהיה מכניס אותו לליגה של ג’יימס הארדן, קליי תומפסון ודוויין ווייד, לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינת הצ’קים שהוא מקבל.

מנקודת המבט המקצועית של פורטלנד, האבידה של מת’יוס שמה את שאיפות האליפות שלהם על מכונות הנשמה, והסיבה היחידה שהשאיפות הללו לא מנותקות מהמכונות הן כי למרקוס אולדריג’ ודמיאן לילארד עדיין שם, וכי ארון אפללו יכול לתת לבלייזרס בערך 75% ממה שמת’יוס נתן להם לאורך העונה. עם זאת, במערב של העונה, עם איך שגולדן סטייט נראית ועם ממפיס ששומרת כוחות לפלייאוף ועם סן אנטוניו שמתעוררת (כמובן שזה הכל בגלל הפוסט המודאג שכתבתי עליהם לפני שלושה שבועות) ועם ג’יימס הארדן ועם הקליפרס שקיבלו את בלייק גריפין בחזרה, 75% ממת’יוס וכריס קיימן כשחקן שישי כנראה לא יספיק.

היה הכוכב השקט של הבלייזרס. ווס מת’יוס

מת’יוס לא היה השחקן הכי חשוב של פורטלנד או הכי טוב שלה, אבל אין ספק שהיה לו תפקיד קריטי בקבוצה שמתבססת בצורה עמוקה על החמישייה שלה. מת’יוס היה שומר על השחקן הכי טוב של היריבה, ומאפשר לטרי סטוטס להחביא את לילארד בהגנה, ובצד השני הוא תרם לריווח של פורטלנד יותר ממה שהנאום של יאיר גרבוז תרם לניצחון הליכוד במערכת הבחירות. מת’יוס דורג רביעי העונה בקליעות מחוץ לקשת עם 2.9 למשחק (אחרי הספלאש בראדרז וקייל קורבר) ב-38.8%. בזכותו פורטלנד מדורגת בטופ 10 בכל קטגוריות השלשות (מהפינה וממרכז הקשת) ובאחוזים מהשלוש מכל האזורים.

אלא שאת התרומה של מת’יוס קשה למדוד, או יותר נכון, קשה להצביע בדיוק מה הוא עושה שהופך את פורטלנד לקבוצה טובה יותר. כל מה שניתן להגיד הוא שבלעדיו, מדובר בקבוצה הרבה פחות מאיימת. ההוכחה לכך מגיעה בעיקר מנתוני היעילות ההגנתית. עד הפציעה של מת’יוס פורטלנד דורגה במקום ה-3 בליגה (99.3 נק’ ל-100 פוזשנים, אחרי גולדן סטייט ומילווקי), ואילו אחרי הפציעה היא מדורגת במקום ה-3 מהסוף (110.2 נק’ ל-100 פוזשנים, אחרי סקרמנטו ומינסוטה). אמנם מדובר בגודל מדגם קטן יותר מזה שהשתמש בו קמיל פוקס במדגם הבחירות (6 משחקים עברו מאז הפציעה), אבל אפשר לראות פה התחלה של מגמה, שאם תימשך כנראה תנתק את השאיפות מהמכשירים, לא משנה כמה לילארד ואולדריג’ יתעלו.

יש קבוצות שפשוט לא יכולות להתמודד עם היעלמות של שחקני חמישייה. אינדיאנה בעונה שעברה החלה להדרדר ברגע שרוי היברט החל להדרדר, כי פשוט לא היה ליכולות שלו תחליף. במקרה של פורטלנד מדובר באותה סיטואציה. עם כל הכבוד לארון אפללו, את הקשיחות וההתאמה של מת’יוס לשיטה של סטוטס קשה מאוד להחליף, בטח ובטח כשאין יותר את אפללו עצמו שייתן כח אש מהספסל.

יש להקות מסוימות שיכולות להתמודד עם תחלופה בעמדה מסוימת. פרל ג’אם החליפו במשך שנים את המתופף שלהם עד שהתקבעו על מאט קמרון, מבלי שזה פגע ביכולות הלהקה, אבל יש הרכבים שאם אתה מוציא מהם מישהו אחד, כל הרכבת יורדת מהפסים. ההרכב פלטפוס הוא דוגמא מצוינת. אמנם גרייניק ואלתרמן היו הפרצוף של ההרכב הנהדר הזה, אבל אם היינו מוציאים משם את תומאש, או את תומר יוסף (שלימים יהפוך לסולן של בלקן ביט בוקס), או את ירדן בר-כוכבא, בכלל לא בטוח שזה היה עובד. לטעמי, זה המצב בבלייזרס. הם יתקשו מאוד לעבור סיבוב בלי הנוכחות של מת’יוס והאיזון שהוא הביא לחמישייה המצוינת שלהם.

התמונות הללו בדרך כלל לא נגמרות טוב בפורטלנד

ההשפעה של הפציעה על מצבה המקצועי של הקבוצה הוא רק חלק מהסיפור. בתכלס, הצד הלא פחות מעניין של הפציעה הזו הוא הצד האישי של מת’יוס. הפציעה הזו דופקת לו את הסיכויים לקבל את החוזה הגדול שלו חיכה כל הקריירה, וכשחופרים קצת בסיפורו האישי, הלב נחמץ מהעובדה שהוא כנראה כבר לא יקבל את אותו חוזה, עד כמה שהלב יכול להיחמץ על אנשים שמרוויחים מיליונים וזוכים לשחק כדורסל מקצועני למחייתם.

מת’יוס היה Overlooked ו-Underrated לאורך כל הקריירה שלו. אחרי שנתן 4 עונות טובות במרקט, כולל עונת סניור מצוינת בה קלע למעלה מ-18 נק’ למשחק והוריד 5.7 ריב’, מת’יוס ראה 60 שחקנים נבחרים לפניו בדראפט, כולל כל מיני פריטי טריוויה מהלכים כמו כריסטיאן איינגה, צ’ימנלו אלונו ואחמד ניבינס. מת’יוס ראה, והמשיך לעבוד. הוא לא נתן לאירוע הזה לשבור אותו, ומהצד השני של ציר הזמן, הוא בהחלט נראה כמו אחד השחקנים הכי טובים ששיחקו ב-NBA ולא נבחרו בדראפט, לצד ג’ון סטארקס, בן וואלאס, ברוס בואן ואחרים.

אבל עד שהוא הגיע לצד השני של ציר הזמן מת’יוס נאלץ להמשיך לעבוד קשה ולהוכיח את עצמו בעיני המפקפקים והמצקצקים. גם אחרי העונה הראשונה שלו ביוטה, שבה תפס מקום של קבע בחמישייה של ג’רי סלואן, שבעקבותיה פורטלנד נתנה לו חוזה ל-5 שנים תמורת 34 מיליון דולר. אמרו שזה גבוה מדי עבור שחקן בעונת רוקי, שאפילו לא קלע בדאבל פיגרס בעונתו הראשונה. אלא ששוב, חצי הביקורת הופנו לאדם הלא נכון. ווסלי מת’יוס שמע, והמשיך לעבוד. למרות שברנדון רוי פרש ולמרות שגרג אודן הפך ל-Cautionary Tale באורגון, למת’יוס זה לא שינה. הוא פיתח את המשחק שלו בכל עונה והפך לאחד הגארדים האיכותיים בליגה. מהרחבת טווח הקליעה שלו (בכל עונה בקריירה שלו הוא זרק יותר מהשלוש מבעונה הקודמת), דרך שיפור משחק ההגנה שלו ועד פיתוח משחק פוסט-אפ יעיל. אותו משחק פוסט-אפ התברר כקריטי בסיבוב הראשון של הפלייאוף בעונה שעברה מול יוסטון, שם מת’יוס פשוט התעלל בג’יימס הארדן באותיות.

בסוף העונה הזו הוא היה אמור לקבל את התגמול שלו על כל העבודה הקשה. זה היה אמור להיות הרגע בו הוא מקבל את ההכרה המזורגגת הזו שהוא לא קיבל בערב הדראפט וכמעט לאורך כל הקריירה שלו. יכול להיות שבאקלים הכלכלי שמתפתח בליגה, איזושהי קבוצה עדיין תשכנע את עצמה שכדאי לזרוק 70 מיליון ל-4 עונות על אחד השוטינג-גארדים הטובים בליגה (כאשר הוא בריא), אבל אין ספק שפציעה בגיד האכילס (פציעה שצ’אנסי בילאפס התקשה להתאושש ממנה וקובי ברייאנט נראה אנושי מולה), ביחד עם העובדה שמת’יוס לא רחוק מגיל 30, לא נותנת יותר מדי סיבות לאופטימיות.

יש שחקנים בליגה שלא היו צריכים לעבוד קשה על המשכורת שלהם. הם פשוט הגיעו לליגה, נתנו כמה עונות טובות ובעיקר רכבו על האתלטיות שלהם כדי לקבל את החוזה השמן שלהם (ללואי סי.קיי יש קטע דומה, על בחורים צעירים ורזים). דווייט האוורד הוא הדוגמא שקופצת לי אוטומטית לראש כשחקן שמקבל למעלה מ-20 מיליון דולר בעיקר מכיוון שהוא גבוה ואתלטי, ולא כי הוא עובד קשה או כי יש לו תכונות שהופכות אותו לשחקן מיוחד. מת’יוס, לטעמי, הוא האנטיתזה לכך. שחקנים כמוהו יש באלפים, ובעוד רובם מחכים להזדמנות בדי-ליג או מקוששים נקודות בליגה הסינית ודומותיה, מת’יוס הוא מי שהצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית. במובן הזה, זה לגמרי מבאס שיכול להיות שהוא לא יזכה לקבל את אותו חוזה גדול בקיץ הקרוב.

#טריסטוטס #ווסלימתיוס #דרקרוז #למרקוסאולדריג #דמיאןלילארד