לא רק מכונת דאנקים

ערב פתיחת העונה, כאשר דיברנו על הלוס אנג’לס קליפרס, דיברנו בעיקר כל כריס פול. CP3 היה אמור העונה לעשות את הצעד קדימה ולחזק את מעמדו כאחד משלושת השחקנים הטובים בעולם (מאחורי קווין דוראנט ולברון ג’יימס כמובן) ועל הדרך לחזק את המעמד של הקליפרס בצמרת המערב. הנהלת הקליפרס לא התקמצנה הפעם והחתימה אותו על חוזה מקסימום, ואם זה לא מספיק, היא גם הביאה לו את דוק ריברס, המאמן היקר בליגה ועוד כמה חברים לקו האחורי בדמות ג’יי ג’יי רדיק, דארן קוליסון וג’ארד דאדלי.

אבל לפני כחודשיים פול נפצע, והיה נדמה שהקליפרס יאבדו בגובה במירוץ המפלצתי שמתפתח בצמרת המערב, שבמסגרתו או הרוקטס או הבלייזרס או הספרס או הקליפרס יגיעו לפלייאוף בלי יתרון ביתיות (כל זה בזמן שבצד השני של אמריקה טורונטו בדרך הבטוחה למקום ה-3 במזרח. מישהו אמר לבטל את הקונפרנסים?). אבל דווקא כשכולנו חשבנו שהקליפרס בדרך הנכונה לעוד פרק בעלילות הפרנצ’ייז המקולל בהיסטוריה, הגיע בלייק גריפין ועשה את קפיצת המדרגה שחיכינו לה כל כך הרבה זמן.

בלייק גריפין קורא תיגר על תואר הפאוור פורוורד הטוב בעולם

מהעונה הראשונה שלו ב-NBA גריפין הטביע, תרתי משמע, את חותמו על הליגה, אבל התקשה לשדרג את המעמד שלו מעבר למכונת היי-לייט משובחת. אחוזי העונשין הנמוכים, הטווח קליעה הלא קיים, האימפוטנציה במשחק הפוסט, האתלטיות שבאה לידי ביטוי רק בצד אחד של המגרש והרכות בהגנה. כל אלו מנעו מבלייק לממש את הפוטנציאל שלו ולהפוך למפלצת שכולנו ידענו שהוא יכול להיות. בשנתיים האחרונות מאז שכריס פול הגיע לעיר המלאכים המשחק של גריפין אף חווה רגרסיה מסוימת (בשנתיים הללו הוא קלע פחות, לקח פחות ריבאונדים ומסר פחות אסיסטים מבעונת הרוקי שלו), שקשה לדעת אם לייחס אותה לרגרסיה אמיתית שבמשחק שלו או לכך שהוא צריך לחלוק את הבמה עם כוכב נוסף בדמות הפוינט גארד הטוב בעולם.

בכל הזמן הזה הביקורות המשיכו לזרום, והדם הרע המשיך לטפטף. הקולגות פקפקו בקשיחות שלו, צ’אנסי בילאפס, חברו לקבוצה לשעבר, הגדיר אותו כרך מדי במהלך הקיץ ואני די בטוח שאם יש סטטיסטיקה שעוקבת אחרי השחקנים שעשו עליהם הכי הרבה עבירות לא ספורטיביות העונה, בלייק נמצא בה במקום הראשון.  

ויכול מאוד להיות שכל זה היה לטובה. יכול להיות שכל הביקורות הללו למעשה דקרו את הדב, כי בחודשיים האחרונים, בערך מאז שכריס פול נפצע, אנחנו עדים לאבולוציה של בלייק גריפין. מתחילת השנה החדשה הוא קולע 27.8 נק’ באחוזים הטובים בקריירה שלו (56.5%) כשהטווח שלו הולך וגדל (בכל השנה שעברה הוא זרק 245 זריקות מחוץ לצבע, השנה הוא כבר חצה את המספר הזה והוא קולע מהאזור הזה בלמעלה מ-40% סבירים למדי), כשבנוסף כל המהלכים הפנטסטיים עדיין שם, וכעת הם לא באים על חשבון היעילות שלו.

הדאנקים המהדהדים עדיין שם, אבל לא רק. גריפין בעוד דאנק מפלצתי

השינוי הגדול בתפיסה שלי לגבי גריפין הגיע במשחק אתמול מול פורטלנד. כשהגיעו הבחירות לחמישיות האול-סטאר, חשבתי שלמרקוס אולדריג’ נשדד ושהוא היה ראוי למקום של גריפין בחמישיית המערב, ושבלייק קיבל את המקום מכיוון שהוא שם גדול יותר. עם זאת, במשחק אתמול בלייק הוכיח שהוא קנדידט ראוי לתואר הפאוור פורוורד הטוב בעולם כאשר למעשה ניצח בנוקאאוט את אולדריג’ בקרב האינדיוידואלי בין השניים ואף הוביל את הקליפרס, עם הרבה עזרה מג’מאל קרופורד ושטויות של הבלייזרס בסיום, לניצחון על אחת היריבות הישירות שלהם במערב.

כמובן שהשיפור הזה, כמו כל דבר ב-NBA, עוד צריך לעמוד במבחן הפלייאוף. בשנתיים האחרונות בלייק נכנע בפוסט-סיזון לחיות צבע כמו טים דאנקן וזאק רנדולף. עם זאת, חייבים לזכור שבעונה שעברה הוא נפצע במהלך הסדרה מול הגריזליז (נדמה שהאירוע הזה נשכח מהזכרון הקולקטיבי של אוהדי ה-NBA) ובקושי היה פקטור בסיומה. עם זאת, העונה כבר יהיו לו הרבה פחות תירוצים. העונה, עם הבלאגן האדיר שמתרחש במערב, זה הזמן של בלייק גריפין להוכיח לנו שהשיפור הזה (בעיקר השיפור מקו העונשין, קולע ב-70% לגיטימיים לגמרי העונה) הוא לא סתם גחמה שבאה לפני האול-סטאר ברייק, אלא משהו באמת מתמשך שאפשר לבנות עליו.

בלייק עדיין צריך לעמוד במבחן הפוסט-סיזון. זאק רנדולף מול גריפין בפלייאוף האחרון

אני אוהב לדמות את בלייק לניאו מ”מטריקס”, דמות כזו שהוכתרה והומלכה עוד לפני שהספיקה לעשות משהו בעל משמעות אמיתית בעולם החדש הזה שהיא הגיעה אליו. בלייק, בזכות האתלטיות החד פעמית שלו, הפך לאחד הכדורסלנים המפורסמים בעולם ולדמות קבועה בהיילייטס של “ספורטסנטר”, אבל עד עכשיו ההייפ לא הצדיק את עצמו יותר מדי והוא נראה יותר כמו מיסטר אנדרסון, הגרסה החיוורת של ניאו, שעדיין לא ביצע את השדרוג למפלצת שהוא הופך אליה בסיום הסרט. גריפין כרגע נמצא בעיצומו של התהליך שדרוג הזה, ויכול להיות שביחד עם שאר התהליכים שמתרחשים בקליפרס, נראה את המועדון הזה לראשונה בגמר המערב, ואולי אפילו בפיינלס.

התהליכים הללו כוללים את השתדרגות ההגנה של הקבוצה. אם בעונה שעברה הצד האפור של המגרש היה עקב האכילס של הקליפרס ומנע מהם לעשות קולות של קונטנדרית, העונה הם ניצבים במקום ה-8 ביעילות הגנתית בליגה (כמות נקודות ל-100 פוזשנים), כשבצד השני של המגרש הם ממשיכים ללהטט כאשר הם שניים רק למיאמי ביעילות התקפית (108.8). השיפור בצד ההגנתי שייך בראש ובראשונה לדוק ריברס, שהשתלט מהר יחסית על העניינים ב-LA, וגם לשיפור במשחקו של דאנדרה ג’ורדן המושמץ. ג’ורדן עדיין רחוק מלהיות מניה בטוחה בהגנה, אבל הוא גם לא הדחליל שעמד שם בשנתיים האחרונות. התזמון שלו טוב יותר והוא מנצל את האתלטיות שלו יותר ביעילות בהגנה. זה כמובן לא פותר את הבעיות של הקליפרס בצבע, שעדיין צריכים להוכיח את עצמם אחרי שנרמסו בשנה שעברה ע”י הבהמות של ממפיס בסיבוב הראשון, ועדיין חסר להם שחקן חוץ הגנתי לגיטימי חוץ ממאט בארנס (ג’מאל קרופורד לא יכול לשמור על אסלה), אבל זה בהחלט נותן סיבות לאופטימיות.

ביחד עם התהליכים שדוק מוביל בקליפרס, השיפור של גריפין יכול להביא אותם לפיינלס

מעבר לכך, יש כמובן את כריס פול, שעם כל הכבוד לגריפין ולשיפור שלו, הוא עדיין הגו-טו-גאי שלי הקליפרס. במובן מסוים, CP3 הוא המורפיוס של בלייק. הוא המנטור, הוא המושך בחוטים, הוא האיש עם הקודים. ועדיין, ראינו שפול יכול להביא את הקבוצה הזו רק עד נקודה מסוימת, עד הבאר. לעומת זאת, גריפין והשיפור שלו יקבעו את הקליפרס יצליחו לשתות ממנה. אם ההשוואה לניאו מדויקת, העתיד של הקליפרס יהיה ורוד מאוד. מצד שני, ניאו מעולם לא היה צריך לזרוק עונשין במאני טיים.  

#דוקריברס #כריספול #בלייקגריפין #זאקרנדולף #דאנדרהגורדן