העונה הנוכחית ב-NBA כוללת לא מעט אירועים מוזרים. החולשה של ניו אורלינס (שמסווה קצת את העמידה במקום של אנתוני דייוויס, שמעמיד משום מה מספרים פחות טובים מהעונה שעברה באותה כמות דקות) היא אחת מהן. המאזן של הקליפרס עם בלייק גריפין (13-17) לעומת בלי בלייק גריפין (0-5) הוא אירוע נוסף, אבל אין ספק שהקבוצה המוזרה של 2015/16 היא היוסטון רוקטס.
זה התחיל עם שלוש תבוסות לא מחויבות למציאות בפתיחת העונה, שנתנו לרוקטס את התואר הלא מחמיא של “הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמפסידה את שלושת המשחקים הראשונים שלה ביותר מ-20 הפרש”. זה המשיך עם הפיטורים של קווין מקהייל פחות מחצי שנה אחרי שהדריך את הקבוצה בגמר המערב, ובינתיים, יש תחושה ששום דבר לא השתנה. גם כשהרוקטס משיגים איזשהו ניצחון בעל משמעות, כמו מול הספרס בחג המולד, הם מיד חוזרים לסורם ומפסידים 4 משחקים ברציפות. כרגע, הם ניצבים במקום ה-8 במערב (AKA המקום שמבטיח סוויפ מהווריורס בסיבוב הראשון) עם מאזן שלילי, כשהם נמצאים יותר באזור החיוג של קבוצות בינוניות ומאותגרות כמו יוטה, פורטלנד וסקרמנטו מאשר באזור החיוג של דאלאס והקליפרס, שלא לדבר על אוקלהומה, סן אנטוניו וגולדן סטייט. כשמדובר בפיינליסטית של הקונפרנס המערבי, שסיימה במקום השני גם בעונה הרגילה ושזאק לואו, הדלאי למה של עכברי ה-NBA, שקל להמר עליהם כמועמדים לזכות בתואר ערב פתיחת העונה, זוהי אכזבה קשה.
איך זה קרה? איך סגל שכולל שחקן טופ 5 ונבנה ע”י אבי הסטטיסטיקות המתקדמות, דריל מורי, נראה רע כל כך? אין לכך תשובה אחת חדה וברורה, אלא יש פה מספר אלמנטים שהתחברו יחדיו כדי ליצור קבוצה שלא מסוגלת לעמוד בציפיות שלנו.
מה קרה להם? ג’יימס הארדן ודווייט האוורד
1. השחקנים לא מתאימים לשיטה, ולהפך
כשהייתי צעיר יותר, הייתי מכור למשחק Championship Manager. לא לגרסאות המאוחרות יותר מלאות הפרטים, אלא לגרסת 2001/02 הישנה והטובה שאיתה העברתי לילות כימים. אני זוכר שבתחילת דרכי כז’וז’ה מוריניו וירטואלי התלבטתי אם להתאים את השחקנים שיש לי בקבוצה לשיטה שאני אוהב או להתאים שיטה שתתאים לחומר השחקנים שיש לי. באיזשהו שלב גיליתי ש-4-3-3 עם חלוץ סטייל מייקל אואן באמצע זו שיטה שיש בה באג (החלוץ, כמעט לא משנה מי זה היה, היה מבקיע בערך 90 גולים בעונה) והלכתי איתה לכל מקום, אלא שמדי פעם הייתי נופל על קבוצות שהשיטה הזו פשוט לא הייתה עובדת. לפעמים הבאג לא היה קיים.
דריל מורי חשב שהוא עלה על באג בכדורסל של ה-NBA עם המורי-בול שלו. הוא חשב שכדורסל שמבוסס על שלשות וזריקות מהצבע הוא שווה ערך ל-4-3-3 ההיסטורי שלי במנג’ר, אלא שהמציאות, בטח ב-NBA, רחוקה מלהיות משחק מחשב. כדי שהשיטה של מורי תצליח כדאי לשים שחקנים שיתאימו לשיטה הזו, וביוסטון של העונה הנוכחית פשוט אין כאלה.
בכל הרוסטר של הרוקטס אין שחקן אחד שיש לו ממוצע קריירה של למעלה מ-38% מהשלוש. רק לשחקן אחד, ג’ייסון טרי, יש ממוצע קריירה של יותר מ-37%. לחלק מהשחקנים אפילו יש ממוצעים חלשים מאוד (קורי ברואר, לדוגמא, עם 28.9%). עם זאת, זה לא מפריע ליוסטון להיות הקבוצה שזורקת הכי הרבה שלשות בליגה. הרוקטס זורקים 30.1 זר’ מחוץ לקשת ב-35.0% בינוניים למדי (מקום 17 בליגה). 30.1 הזריקות הללו מהוות 36.8% מהזריקות של הקבוצה. לשם השוואה, הווריורס, שהם כנראה קבוצת השלשות הכי טובה בהיסטוריה, זורקים בסך הכל 34.0% מהזריקות שלהם מחוץ לקשת, אז למה יוסטון, עם סוללת השלשנים הלא-מאוד-מרשימה שלהם, מרשים לעצמם ליידות כל כך הרבה יותר?
מעבר לכך, ההגנות של הליגה למדו להגן מול ההתקפה של יוסטון. המאמנים היריבים יודעים שהרוקטס מחפשים רק שלשות או ליי-אפים (מובילים את הליגה גם בזריקות משלוש ובטופ 4 בזריקות מה-Restricted Area) ומתעבים זריקות מהמיד-ריינג’ (אחרונים בליגה בפער די ניכר), ולכן הם שומרים רק על קשת השלוש ועל הצבע. במהלך כאן למטה אפשר לראות איך דריימונד גרין לא יוצא לכיוון של פטריק בברלי כדי לפתות אותו לזרוק מחצי-מרחק. בברלי מתבלבל ובסופו של דבר מאבד את הכדור.
הנדבך השני בשיטה של מורי דוגל בלהגיע לקו. אולם מבט קצרצר בנתוני העונשין של הליגה מגלה כי הרוקטס מדורגים במקום ה-27 בליגה באחוזים מהעונשין (71.5%), למרות שיש להם את ג’יימס הארדן, שקלע העונה 323 זריקות עונשין (חוץ מהארדן, רק דמאר דרוזן בכלל הגיע לקו יותר מ-300 פעמים).
אז למה מורי רוצה לשחק על שלשות ועונשין אם אין לו שחקנים שמסוגלים לעשות זאת ברמה גבוהה? או בניסוח אחר, אם מורי רוצה לשחק על שלשות ועונשין, למה הוא לא הביא שחקנים שמסוגלים לעשות זאת ברמה גבוהה?
ליוסטון יש שחקנים טובים, והשיטה שדריל מורי דוגל בה היא הגיונית ונכונה בהרבה מאוד מובנים, אבל השחקנים הטובים שיש לו לא מתאימים לשיטה ההגיונית שהוא רוצה לשחק בה. היא פשוט מוציאה מהם הרבה פחות ממה שהם באמת שווים. הקבוצה הזו, בטח כשהיא פותחת עם שני שחקנים שיכולים לצלול לכיוון הטבעת בפיק אנד רול כמו דווייט האוורד וקלינט קאפלה (תראו את המהלכים החביבים פה למטה), יכולה להעביר חלק מהפוזשנים שלה למהלכים אחרים שהם לא רק זריקות משלוש, בטח כשההגנות כבר יודעות שזאת המטרה הסופית של ההתקפה.
2. ירידה רעה להגנה
על אף התהיות שלי לגבי ההתקפה של יוסטון, הם עדיין סבירים בתחום הזה (103.2 נק’ ל-100 פוזשנים, 10 בליגה). הבעיה האמיתית של הקבוצה הזו היא בהגנה., שם הם מדורגים במקום ה-26 בליגה (105.5 נק’ ל-100 פוזשנים).
כקבוצה, אפשר להתמודד כאשר אחד השחקנים שלך לא מתאמץ מספיק בהגנה. השחקנים האחרים יצטרכו להשקיע קצת יותר, הם יצטרכו להיות קצת יותר עירניים, אבל זה אפשרי. הבעיה אצל יוסטון היא שמחלת האי-מאמץ בהגנה הפכה למדבקת. הרוקטס ספגו העונה 664 נק’ במתפרצות (מקום 27 בליגה), אבל זהו נתון קצת מוטה בעקבות קצב המשחק הגבוה של הרוקטס (7 בליגה). הנתונים שכדאי להסתכל עליהם הם שהרוקטס סופגים 1.15 נק’ פר פוזשן של מתפרצת ומאפשרים ליריבות לקלוע ב-57.8% מהשדה במתפרצות. הנתונים הללו מדרגים אותם במקומות ה-26 ו-27, בהתאמה.
כשמסתכלים על מהלכים כמו אלו שכאן למטה, אפשר להבין מה גורם לכך. הספרס מתחילים את המהלך בלי שום יתרון מספרי אבל הירידה המגושמת והאיטית של הרוקטס בהגנה ביחד עם חוסר התקשורת שלהם מביאה לנקודות קלות. אלו סוג הנקודות הקלות שעושות את ההבדל בין קבוצת צמרת לקבוצה שנאבקת על המקום בפלייאוף.
3. עומס גדול מדי על ג’יימס הארדן
אין עוררין שג’יימס הארדן שחקן גדול. הוא סיים שני במירוץ ל-MVP בעונה שעברה, הוא מסוגל לקלוע מכל מקום על המגרש ויש לו זקן שגם צ’אק נוריס לא יצליח לגלח. אבל זה לא אומר שצריך לשחוק את הבן אדם. העומס שמוטל על הארדן בהתקפה של הרוקטס הוא גבוה מדי. השחקנים האחרים תלויים בו שייצר להם מצבי זריקה וברגע שההתקפה נתקעת הרוקטס פונים אליו לעזרה שיחלץ אותם. הארדן גם מוביל את הקבוצה באסיסטים (6.7) והוא גם השחקן שמשתמש הכי הרבה בבידודים בליגה (267 פוזשנים, כרמלו אנתוני שני עם 194 בלבד). יש לו Usage של 33.0% (רק לברון, ווסטברוק וקאזינס נוגעים יותר בכדור) והוא מוביל את הליגה בכמות דקות (37.9 למשחק) לצד סופר ג’ימי באטלר.
הארדן אמנם לא ממש עומד בציפיות הגבוהות שהיו לעולם הכדורסל ממנו ערב פתיחת העונה, אבל קצת קשה להאשים אותו. עם עומס שכזה קשה לו להיות יעיל.
4. טיי לאוסון לא מתאים
לפעמים, אם דברים לא מסתדרים על הנייר, הם גם לא מסתדרים על הפרקט. הטרייד של דאלאס בעונה שעברה על ראג’ון רונדו היה טרייד שקשה היה לראות אותו מסתדר על הנייר. גם מונטה אליס וגם רונדו הם שחקנים שצריכים את הכדור ושניהם לא קלעים מרשימים מחוץ לקשת, אבל מארק קיובן לחץ על ההדק כי הוא היה צריך אקס פקטור. הוא ידע שהרוסטר שלו טוב, אבל לא מספיק טוב כדי לקחת אליפות.
הטרייד על טיי לאוסון בקיץ הוא דומה במובן הזה. גם לאוסון היה אמור להיות האקס פקטור, אבל היו סימנים מקדימים שלשידוך הזה יהיו חבלי לידה. ערב פתיחת העונה דובר על כך שהוא צריך את הכדור ביד כדי להיות יעיל, ובקבוצה של ג’יימס הארדן הכדור הוא מצרך נדיר. דובר על כך שהוא לא קלעי שלוש מרהיב, ובשיטה של יוסטון יש צורך בקלעים. לצד כל זאת, אמרו (גם אני, דרך אגב) שהכשרון יגבר על חוסר ההתאמה, שלאוסון והארדן ימצאו את הדרך למקסם את היתרונות שלהם. אז אמרו.
תראו את המהלך הזה. לאוסון מכדרר את עצמו לדעת בדקה האחרונה של משחק צמוד ונותן להארדן את הכדור מאוחר מדי כשכבר אין לו זמן להתחיל מהלך. כל החסרונות שהועלו לפני פתיחת העונה התממשו עד כה, ואילו הכשרון של לאוסון או שנעלם (הוא חווה את עונת הדעיכה הסטטיסטית הכי “מרשימה” שראינו בשנים האחרונות) או שלא מנוצל בשיטה של יוסטון. השאלה היא האם דריל מורי צריך לוותר עכשיו ולצמצם הפסדים עם טרייד על לאוסון כשהערך שלו ברצפה? או שאולי כדאי לו לקוות שהמצב ישתפר עם הזמן? נראה לי שכרגע אין למורי ברירה ועדיף לו לנסות לראות אם לאוסון עוד יכול להשתלב בקבוצה. הוא לא יקבל תמורה זהה אליו מבחינת כשרון בטרייד כרגע.
5. אולי הציפיות היו גבוהות מדי מלכתחילה
עכשיו קל להיזכר שהרוקטס סיימו במקום השני במערב בעונה שעברה בזכות מאזן פנימי, ושהספרס שדורגו במקום ה-6 היו במרחק של משחק אחד בלבד מהם. קל להיזכר שהקליפרס יותר הפסידו את סדרת חצי הגמר מולם מאשר שהרוקטס ניצחו אותה. קל להיזכר שהם שיחקו מול דאלאס מפורקת בסיבוב הראשון.
אולי הקבוצה הזו הייתה פשוט אובר-אצ’יברית בעונה שעברה. זה לא אומר שהם לא אנדר-אצ’יברים עכשיו, אבל זה אומר שאולי האכזבה לא צריכה להיות כל כך גדולה. אולי, כמו שהבן של אמין אל חסן אמר, הם סתם לוזרים.
Watching Rockets v WarriorsMy kid walks in, says "the red team are losers." — Amin Elhassan (@AminESPN) January 1, 2016
Comments