הקיץ האחרון היה אחד הקיצים הכי מעניינים בהיסטוריה של ה-NBA, בזכות הזינוק האדיר של תקרת השכר. זה לא רק המעבר של קווין דוראנט מאוקלהומה סיטי לגולדן סטייט, אלא השינוי של כל קנה המידה בליגה. פתאום לכל קבוצות הליגה היה כסף פנוי ולא היו מספיק שחקנים לבזבז עליהם את כל המזומנים הללו. זה הוביל לאינפלציית מחירים ולחגיגת בזבוזים חסרת תקדים. החוזים החדשים שינו לחלוטין את האקסיומות המקובלות והפכו את החוזים שנחתמו לפני הקיץ האחרון (אייברי בראדלי, ג’יי קראודר, קיירי ארווינג, קמבה ווקר ואחרים) למציאות.
בתוך כל אורגזמת הדולרים הזו קשה היה להעריך מה הוא חוזה טוב ומה הוא חוזה רע. קשה היה לדעת מה הערך של כל שחקן בשוק החדש, בו סולומון היל מרוויח כמו סטף קרי ואלן קראב מרוויח יותר מג’ון וול, אולם כיום, כאשר חצי עונה כבר מאחורינו, הרבה מאוד ג’נרל מנג’רים יכולים להסתכל על תלוש השכר של שחקניהם החדשים ולהגיד לעצמם “וואלה, נדפקנו”. כמו שוורן באפט אמר פעם, רק אחרי שהגאות נעלמת אפשר לראות מי שחה עירום.
כאמור, פורטלנד יכולה להגיד את זה לעצמה אחרי החוזים המופרכים שהיא העניקה לקראב (75 מיליון ל-4 עונות), אוון טרנר (70 מיליון ל-4 עונות) ומאיירס לאונרד (41 מיליון ל-4 עונות). הפליקנס כנראה כבר גילו שסולומון היל לא באמת מצדיק שכר של 48 מיליון דולר ל-4 עונות. הלייקרס כבר בטח קצת מתחרטים על החוזים שהם נתנו לטימופיי מוזגוב (64 מיליון ל-4 עונות) ולואל דנג (72 מיליון ל-4 עונות) וגם המנהלים של מילווקי כבר התחילו לקצץ הפסדים עם הטרייד על מיילס פלאמלי (50 מיליון ל-4 עונות).
עם זאת, הקבוצה שנכוותה הכי קשה בקיץ הזה היא ככל הנראה אורלנדו.
רק כדי לרענן את הזכרון, לפני 7 שנים בדיוק אורלנדו הייתה אלופת המזרח. דווייט האוורד נראה כמו הסנטר הכי טוב מאז שאקיל, אוטיס סמית’ היה ג’נרל מנג’ר מוערך וסטן ואן גאנדי היה אליל. לא נחזור פה על כל הסיבות להתפרקות של הקבוצה הזו, רק נגיד שהיא הייתה מהירה, לא צפויה וכואבת. עם זאת, מהרגע שהמג’יק הבינו שדווייט האוורד לא ישאר בפלורידה, הם עשו את הדברים הנכונים. הם ביצעו טרייד שאפשר להם לקבל 60 סנט על הדולר (קיבלו את ניקולה ווצ’ביץ’ ובחירת דראפט מפילי) והכריזו על יציאה לדרך חדשה עם רוב האניגן, הג’נרל מנג’ר שהגיע מהחממה של סם פרסטי באוקלהומה סיטי.
Orlando Magic’s Dwight Howard hoists the championship trophy after a 103-90 win over the Cleveland Cavaliers in Game 6 of the NBA Eastern Conference basketball finals Saturday, May 30, 2009, in Orlando, Fla. The Magic will face the Los Angeles Lakers in the NBA Finals. (AP Photo/Phelan M. Ebenhack)
כל זה קרה ב-2012, בשיא ההייפ סביב פרסטי והבנייה דרך הדראפט שלו, וקצת לפני הטרייד הארור על ג’יימס הארדן. האניגן, בגיל 30 בלבד, כג’נרל מנג’ר הצעיר בהיסטוריה של הליגה, הגיע עם ההילה של הת’אנדר שזה עתה הגיעו לגמר הליגה. הוא קיבל את המנדט לעשות את מה שפרסטי עשה בת’אנדר, לבנות קבוצה לאליפות דרך הדראפט. המג’יק ידעו שהם לא Free-Agents Destination, אם כבר, הם בדיוק ההפך, הם הקבוצה שפרי-אייג’נטס עוזבים אותה לקבוצות שהן כן Free-Agents Destination, ולכן שמו את מבטחם בהאניגן ובכדורי הפינג-פונג.
עם זאת, יכול להיות שהנהלת המג’יק או שהאניגן עצמו לא שיערו כמה קשה זה באמת לבנות דרך הדראפט. דבר ראשון, לא כל שנה יוצא פרנצ’ייז פלייר. בדראפט 2013 השחקן היחיד שקרוב לכך הוא יאניס אנטטוקונמפו אבל אף אחד לא ראה את זה באותו רגע, זו הסיבה שהוא הדרדר עד למקום ה-15. בדראפט 2014, על אף כל ההייפ, לא היה אף שחקן כזה. אנדרו וויגינס הוא 2# קלאסי, ג’בארי פארקר הוא מגבלה הגנתית לא פחות משהוא נכס התקפי וג’ואל אמביד עדיין שברירי מדי בכדי שנקרא לו פרנצ’ייז פלייר. אתה לא יכול להיות פרנצ’ייז פלייר כשאתה משחק 50 משחקים בעונה ופחות מ-30 דקות. גם דראפט 2016, לפחות עד שבן סימונס יראה פרקט, לא הראה בינתיים גדולות ונצורות.
דראפט 2015 הוא יוצא דופן בכך שהיו בו שלושה שחקנים שעוד עלולים להתברר כאבני פינה, קארל אנטוני טאונס, קריסטאפס פורזינגיס ודווין בוקר, אבל זה רק מראה כמה קשה היא העבודה של ג’נרל מנג’ר. הוא זה שצריך לזהות מראש מי יהיה הקריסטאפס פורזינגיס ומי יהיה המריו הזוניה, וזו משימה לא קלה בכלל.
האניגן לא הצליח במשימה הזו, ולא הצליח לשים את ידו על אחד הכשרונות הללו שיכלו לשנות את הפרנצ’ייז שלו. לא תמיד זה היה באשמתו. פורזינגיס וטאונס כבר לא היו על הלוח כשהוא בחר בהזוניה, לא הייתה שום לגיטימיציה לקחת את הגריק פריק בבחירה גבוהה ב-2013 (לא שאנתוני בנט היה לגיטימי, אבל זה כבר דיון אחר) וגם ב-2014 כל השמות הגדולים כבר נלקחו לפני הבחירה שלו.
הבחירה של האניגן ב-2014. ארון גורדון
דבר שני, בבנייה דרך הדראפט אחד האלמנטים החשובים ביותר הוא להתאים את המאמן לחומר השחקנים, ואפשר להגיד בעדינות שהאניגן לא סיפק את הסחורה בגזרה הזו. ז’ק ווהן אמנם הגיע מהעץ של סן אנטוניו ספרס, אבל זו רק הוכחה שגם במשפחות הכי טובות יש כבשות שחורות. אחרי שנתיים וחצי ומאזן 158-58, ווהן נפרד מהמג’יק ואחריו הגיע סקוט סקיילס, שלא האמין בחומר השחקנים שהאניגן העניק לו והחליט להתפטר בקיץ מכיוון שלא חשב שאלפריד פייטון (הבחירה ה-10 בדראפט 2014) יכול להיות רכז העתיד של הקבוצה.
דבר שלישי, הבעייתיות בבנייה דרך הדראפט היא שבאיזשהו שלב צריך להתחיל לשלם לכל הרוקיז הצעירים האלה, ואם לא מדובר בשחקנים שוברי שוויון, אתה נכנס למלכוד 22. אם אתה משלם להם, אתה בעצם מקריב חלק גדול מאוד מתקרת השכר שלך לשחקנים שלא יקחו אותך לשום מקום, מצד שני, אם אתה לא משלם להם ונותן להם ללכת, אתה בעצם מודה בכך שנכשלת בבחירות דראפט שלך. ובמקרה של האניגן, זו הייתה המטרה שלשמה הוא הגיע לאורלנדו.
השנה האחרונה הייתה השנה שבה המג’יק היו צריכים להתחיל לשלם לחבורה הצעירה שלהם, ונראה היה שהאניגן מתחיל לקבל רגליים קרות. אמנם הוא נתן לניקולה ווצ’ביץ’ הארכת חוזה לפני עונת 2015/16 (53 מיליון ל-4 עונות) והחתים את טוביאס האריס ל-64 מיליון דולר ל-4 עונות, אבל אז הוא שלח את האריס בטרייד לדטרויט באמצע העונה (בתמורה לארסן איליאסובה וברנדון ג’נינגס) שאין דרך רציונלית להסביר אותו חוץ מהקלה על תקרת השכר. בקיץ האחרון הגיע הזמן של אוון פורנייה לקבל חוזה חדש וגם ויקטור אולדיפו (הבחירה ה-2 שלדראפט 2013) היה זכאי להארכת חוזה, ונראה היה שהאניגן מבין שאחרי שני מאמנים שכבר הלכו הביתה, הכסא שלו מתחיל להתחמם. וזה אף פעם לא טוב לקבל החלטות כשהכסא שלך חם.
ההחלטות של האניגן בקיץ היו, מהטוב אל הרע:
החתים את פרנק ווגל כמאמן ראשי
החתים את פורנייה ל-85 מיליון דולר ל-5 עונות
החתים את די.ג’יי אוגוסטין על 29 מיליון דולר ל-4 עונות כדי שיהיה המחליף של פייטון, למרות שכבר יש לו את סי.ג’יי ווטסון.
החתים את ג’ף גרין על 15 מיליון דולר לעונה אחת כדי שאף אחד לא ידע באיזו עמדה הוא משחק וכדי שיפריע להתקדמות של ארון גורדון, השחקן היחיד שהאניגן בחר בדראפט שאולי עוד יתפתח למשהו שדומה לפרנצ’ייז פלייר.
העביר בטרייד את אולדיפו, איליאסובה ודומנטאס סאבוניס (בחירת הלוטרי שלו מ-2016) בתמורה לסרג’ איבקה, שחקן שמעולם לא היה שחקן מוביל שיפריע גם הוא להתקדמות של גורדון ושמסיים חוזה בקיץ ועלול לעזוב כשחקן חופשי. כבר אמרנו שאורלנדו היא לא ממש Free-Agents Destination נכון?
החתים את ביסמאק ביומבו, שחקן שמעולם לא העמיד ממוצע דו-ספרתי בשום קטגוריה אי פעם, על 70 מיליון דולר ל-4 עונות בזמן שכבר יש לו בקו הקדמי את ווצ’ביץ’, איבקה וגורדון. מישהו יכול להגיד בביטחון מלא שביומבו (6.1 נק’ ב-52.7% מהשדה, 7.4 ריב’ ו-1.2 חס’ ב-24.0 דק’) הוא שדרוג על פני דוויין דדמון (4.4 נק’ ב-55.9% מהשדה, 3.9 ריב’ ו-0.8 חס’ ב-12.2 דק’ בעונה שעברה), שמילא את התפקיד הסנטר המחליף בעונה שעברה והעונה עושה חיל בספרס?
הפלופ הגדול של הקיץ. ביסמאק ביומבו
אפשר להגן על החלטה מס’ 1, אולי גם על 2, אבל מהלכים 4, 5 ו-6 הם באמת בלתי נסלחים. הם הובילו למצב האבסורדי שבו המג’יק הם הקבוצה היחידה בליגה שהיא גם ב-Bottom 10 ביעילות הגנתית, גם ב-Bottom 10 ביעילות התקפית וגם ב-Top 10 בסך המשכורות!
חובבי ההיסטוריה מביניכם מוזמנים לבדוק כמה פעמים התרחיש החריג הזה התרחש, אבל יש לי תחושה שאפשר יהיה לספור את המקרים הללו על כף יד אחת. אורלנדו עד כדי כך גרועה.
נכון לכתיבת שורות אלו הם מדורגים במקום ה-13 במזרח עם מאזן 32-30, כשרק פילי וברוקלין מסתכלות עליהם מלמטה (פילי חצי משחק מאחוריהם, דרך אגב, עם מינוס 30 מיליון דולר במשכורות), ואת האמת, היה אפשר לראות את התנגשות הרכבת הזו מקילומטרים. הנסיון להעביר בכפייה את ארון גורדון לעמדה מס’ 3 כדי לתת דקות לווצ’ביץ’/איבקה/ביומבו/גרין למעשה הוציא את העוקץ מהשחקן הכי מעניין של המג’יק. גורדון הוא לא פול ג’ורג’, למרות מה שפרנק ווגל אמר עליו בקיץ. אין לו שליטה בכדור של פורוורד ואין לו קליעה של פורוורד (מתחת ל-30% בקריירה שלו מחוץ לקשת), אבל יש לו ניידות ואתלטיות והוא ריבאונדר לא רע. בעונה שעברה הוא הוריד 14.9% מהריבאונדים הפנויים כאשר היה על המגרש, זה בערך מה שבלייק גריפין, דרק פייבורס וג’ון הנסון עושים העונה. בנוסף, חוץ מביומבו, הוא מגן על הטבעת הכי טוב בקבוצה (52.2%, שזה נתון בעייתי בפני עצמו, אבל עדיין טוב יותר מווצ’ביץ’ ואיבקה).
המעבר לעמדת הסמול-פורוורד מבליט את החסרונות של גורדון ומסתיר את היתרונות שלו, בטח כשהוא משחק ליד אחד הרכזים הפותחים הכי גרועים בליגה. על אף השיער הפנטסטי שלו, פייטון הוא בעיה התקפית משום שהאחוזים שלו מבחוץ גרועים יותר אפילו מאלו של גורדון (28.4% בלבד) וכשהרכז שלך קולע ככה והסמול-פורוורד שלך קולע ככה, אתה עושה להגנות את החיים קלים ולאוון פורנייה את החיים קשים.
פייטון אמנם מפצה קצת על היעדר הקליעה שלו בחדירות ססגוניות לצבע ואסיסטים יפים, אבל הבעיה היותר גדולה היא שהוא גם חור בהגנה. יש לו Defensive Real Plus Minus (מדד של ESPN שמודד את התרומה של כל שחקן, באופן פרטני, לכל פוזשן הגנתי) של 0.79-. מישהו שמהווה נטל בהתקפה לא יכול להרשות לעצמו להיות נטל גם בצד השני של המגרש. פייטון בדרך כלל לא מפריע לשחקן שלו להגיע עמוק לתוך הצבע, ומשם כבר קשה מאוד למג’יק להכיל את האירוע.
הגנת פרימטר היא אחד האלמנטים שהם עדיין אנדר-רייטד ב-NBA, לטעמי. לא משנה כמה חוסמים טובים יש לך וגם אם יש לך את רודי גובר בצבע, אם הגארדים שלך מאפשרים לשחקנים שלהם להגיע לצבע בקלות, כל המבנה ההגנתי יצטרך לקרוס ויהיה לך קשה מאוד למנוע סלים באזור הטבעת. אורלנדו לכאורה הייתה אמורה להיות אחת הקבוצות ההגנתיות הטובות בליגה, אבל כאמור הם מדורגים ב-Bottom 10 בהגנה ובאזור הטבעת, למרות איבקה וביומבו, הם במקום ה-27 בליגה. יריבות חוגגות עליהם ב-55.7% באזור הטבעת.
אפשר להמשיך את הדיון לעוד הרבה מאוד מקומות כמו האם איבקה באמת טוב כמו שאנחנו חושבים שהוא והאם ווצ’ביץ’ צריך להיות סנטר פותח בליגה או שאולי הוא צריך לעבור תפקיד כמו גרג מונרו במילווקי, אבל זה כבר לא באמת מעניין. מה שמעניין הוא שהקונספציה של אורלנדו נכשלה.
אנחנו נוטים להסתכל על בנייה דרך הדראפט כאל משהו רומנטי, כי ישר קופצות לנו הדוגמאות של שאק ופני באורלנדו בניינטיז, או של פורטלנד של העשור הקודם, או OKC או אפילו מינסוטה הנוכחית, אבל בפועל הדרך הזו היא קשה מאוד ואם אתה לא פוגע באחד מהדראפטים לפחות (גם ה-Process בפילדלפיה היה כשלון מחפיר עד שאמביד הגיע) אתה בעצם קובר את הקבוצה שלך ל-3-4 עונות. 3-4 העונות הללו נגמרו עבור רוב האניגן. שעון החול אזל, ואין לו שום דבר להראות בסוף התקופה. אלא אם כן יקרה משהו קיצוני עד סיום העונה, אורלנדו תצא ככל הנראה לדרך חדשה עם ג’נרל מנג’ר חדש, ותקופת היובש מחוץ לפלייאוף עבור הפרנצ’ייז עם תקופת היובש הארוכה ביותר במזרח תימשך.
Yorumlar