הליגה הטובה בעולם?

יש מושג בכלכלה שנקרא “ערך תפוקה שולית”, מה שהוא בגדול אומר, בלי יותר מדי חפירות על כלכלת שוק ושיווי משקל, הוא כמה שווה המוצר האחרון מבין שורה של מוצרים. אם נסתכל לרגע על קבוצות ה-NBA כשורה של מוצרים, ערך התפוקה השולית של קבוצה ב-NBA הוא לא הערך של אוקלהומה או מיאמי, אלא הוא הערך של שארלוט בובקאטס.

כשדייוויד סטרן החליט להרחיב את הליגה ולהקים פרנצ’ייזים בטורונטו, ונקובר, שארלוט, ניו אורלינס וכל מיני מקומות שלא מהווים שוק גדול זה היה מתוך רצון להגדיל את החשיפה של הליגה, למסחר אותה ולגבלזצ אותה (אין כזאת מילה באמת, אבל זה שם פועל לגלובליזציה). מהצד השני של ציר הזמן, אנו רואים את ההשלכות השליליות של ההתרחבות הזו. העונה הרגילה ארוכה מדי, הקבוצות הקטנות לא מרוויחות, חוסר השוויון גדל יותר ויותר דווקא כשיש מנגנונים שתפקידם לשמור עליו, אבל הנושא שהכי מפריע לי בתור אוהד, הוא שאין מספיק שחקנים טובים כדי למלא סגל של 30 קבוצות בצורה שוויונית.

אם נחזור רגע לעולם הכלכלה ונקביל אותו לעולם ה-NBA, אפשר להגיד שהתרחבות הליגה הייתה תהליך טבעי מכיוון שהיה ענף רווחי שפירמות חדשות השתוקקו להיכנס אליו, אז דייוויד סטרן נתן ונתן ונתן עד שהענף הזה הוצף ביותר מדי פירמות, והענף הפך להיות לא רווחי. בשלב הזה בעולם הכלכלה מה שהיה קורה הוא שפירמות היו יוצאות מהענף עד שהמצב היה מתאזן על מספר מסוים של פירמות שמרוויחות רווח נורמלי, בעולם ה-NBA המצב הוא אחרת, ולכן הליגה צריכה להתערב, אבל כמה שזה מסובך.

ההתערבות של הליגה באה לידי ביטוי בקיץ הקודם בשביתה ובהסכם הסחר החדש, אבל סטרן ואנשיו לא עשו את כל המהלכים הנחוצים כדי להביא למצב בו כל המועדונים יוכלו לחיות בכבוד, וזאת בגלל שלשחקנים יש יותר ויותר כח בליגה. כדי להבין איך השחקנים הגיעו למצב הזה צריך לדמות אותם לעובדים בשדות. כאשר יש שלושה שדות בלבד וכמות העובדים היא קבועה, כל העובדים יועסקו בשדות הללו וירוויחו שכר מסוים. כאשר יצטרף שדה רביעי הוא ירצה להעביר אליו עובדים, ולכן יציע להם שכר גבוה יותר. כך גם כשיצטרף שדה חמישי וכן הלאה וכן הלאה. בסופו של דבר יגיע מצב בו העובד יכול לשבת רגל על רגל בזמן שבעלי השדות רבים ביניהם ומעלים את המחיר שלו. זוהי בדיוק הבעיה ב-NBA, כמות הקבוצות גדלה, אך כמות השחקנים הטובים נותרה בעינה. יש שיגידו שהעובדה שיש יותר קבוצות נותנת הזדמנות לשחקנים שלא היו רואים פרקט עם ליגה מצומצמת. יכול להיות, הנה תראו את ג’רמי לין שפרץ בעונה שעברה, אבל מהר מאוד קיבל חוזה של 8 מיליון דולר לעונה שלא מגיע לו כי ההיצע פשוט דל.

ההסכם החדש לאחר השביתה עדיין לא עמד למבחן רציני, ולטעמי המבחן הזה יגיע רק עוד שנה וחצי, כשרוב הקבוצות יתרוקנו מהחוזים שנחתמו לפני ה-CBA החדש ויוכלו לפתוח דף חדש. בנקודת הזמן הזו נוכל לראות האם משהו השתנה, האם הלייקרס יחשבו פעמיים לפני שיחרגו מתקרת השכר או האם ברוקלין של פרוחורוב תתלבט לפני החתמת שחקן נוסף על חוזה של 8 ספרות. עד כה, הסימנים אינם חיוביים כשההשפעה של החוקים החדשים ניכרת בעיקר אצל קבוצות משוק קטן כמו אוקלהומה, שנאלצה לוותר על ג’יימס הארדן ערב פתיחת העונה, ואצל ממפיס, שמחפשת בנרות דרך לצמצם עלויות והשבוע ויתרה על שני שחקני ספסל מרכזיים תמורת אדם בשם ג’ון לוייר שטוען שהוא שחקן כדורסל.

אז מה עושים? בגדול, כלום. ה-NBA בא לבדר אותנו, וכשיגיעו חודשים אפריל-מאי-יוני אנחנו נשכח את כל הערבים הטראומטיים במהלך העונה הרגילה שבהם ראינו את טורונטו משחקת מול אורלנדו או את סקרמנטו מתארחת בשארלוט, ובשנה הבאה נמשיך להתלונן על האורך המוגזם של העונה הרגילה ועל התרבות המועדונים שהולידה את תרבות הכוכבים. אולי כאשר דייוויד סטרן יתלה את השוט שלו בפברואר 2014 ויפנה את מקומו לאדם סילבר, הקומישינר המיועד, טענותינו לא יפלו על אוזניים ערלות. מצד שני, סילבר היה בן טיפוחו של סטרן במשך שנים כך שאין למה לצפות יותר מדי מהכיוון הזה.

השינויים, אם וכאשר יגיעו, צריכים להגיע מבעלי הקבוצות הקטנות. זה קצת מוזר לדבר במושגים של קטן-גדול בליגה שהיא לכאורה שוויונית, אבל זו עובדה שיש את קבוצות השוק הגדול (ניו יורק, לוס אנג’לס, מיאמי, דאלאס, בוסטון) שכמעט תמיד יהיו בטופ, יש קבוצות קטנות שרק בעזרת ניהול נכון יכולות לדגדג את הקבוצות הללו (סן אנטוניו, אוקלהומה, ממפיס) ויש את שאר הקבוצות, שלפעמים יבליחו אולי באיזו עונה אבל בכללי הן קבוצות סוג ב’ בליגה.

הבעלים של הקבוצות הללו הם אלה שצריכים להיות הדפני ליף של ה-NBA ולזעוק לצדק חברתי, אבל מכיוון שהפתרון היחיד הנראה לעין הוא מחיקת הקבוצות הקטנות הללו מהרשימות, קולם לא נשמע. כנראה שעדיף לחיות מכוער.

אחרי כל המלל שנשפך, אנחנו נשארים עם ליגה שכלפי חוץ היא הטובה בעולם, עם הכוכבים הגדולים ביותר, האתלטים ביותר והנערצים ביותר, אבל כשמסתכלים לעומק, מגלים כמה וירוסים חדרו לתוך היכלי הכדורסל האהובים עלינו, ושעל-מנת להמשיך להנות מהליגה הזו בחודשים עד אפריל אנו צריכים לעצום את העיניים ולסתום את האף בהרבה מאוד מקרים. בעצם, כשחושבים על זה, במה שונים כל כך החיים שלנו במדינה הזו?

(הפוסט נכתב בזמן דיכאון עמוק עקב תקופת מבחנים. נא להתייחס בהתאם).