שבועיים עברו מאז הסיבוב האחרון שעשיתי סביב הליגה והרבה מאוד השתנה. ההגנה של בוסטון התגלתה כאמיתית ורצף הניצחונות שלהם עומד על 14, הקליעה של אורלנדו חזרה לקרקע, ג’ואל פאקינג אמביד קרה ועוד הרבה דברים מעניינים. זה הזמן לבדוק מה, למה, כמה ואיך.
מה שלום אוקלהומה סיטי?
הפינה שמאיימת להיות קבועה ממשיכה להסעיר. בשבועיים האחרונים ראינו את הת’אנדר נקלעים למשבר ראשון אחרי 4 הפסדים רצופים, מנצחים 3 ברצף לאחר מכן בעזרת דומיננטיות של פול ג’ורג’ ומפסידים לספרס בחוץ אחרי שהובילו כבר ב-23 הפרש. רכבת הרים זה אנדרסטייטמנט למה שקורה כרגע בקבוצה של בילי דונובן, שעדיין מתקשה לגבש לעצמה זהות בתוך כל השינויים שעברו עליה בקיץ האחרון.
אז מה הזהות של הת’אנדר כרגע? ובכן, כרגע הת’אנדר היא קבוצת הגנה טובה מאוד (98.6 נק’ ל-100 פוזשנים, 2 בליגה אחרי בוסטון) אולם יש להם עוד לאן להשתפר בגזרה הזו. הם מובילים את הליגה ב-Deflections ובחטיפות, אבל הם ב-Bottom 6 ב-Contested Shots. הם מחפשים את החטיפה והיציאה למתפרצת לעיתים על חשבון הגנה סולידית שתקשה על היריבה. באחד המהלכים המכריעים מול הספרס אתמול זה בא ליד ביטוי בצורה די ברורה כשראסל ווסטברוק הימר על חטיפה ובסופו של דבר ביצע עבירה מיותרת ששלחה את למרקוס אולדריג’ לקו.
מעבר לכך, הם יותר מדי מאוהבים בחילופים בהגנה. בשנים קודמות זה מה שהפך את ההגנה שלהם לקטלנית כי היה להם אורך בכל עמדה וריבאונדרים מעולים. העונה בכל פעם שסטיבן אדאמס יוצא מהצבע, הת’אנדר חשופים לריבאונד התקפה. הם מדורגים 27 באחוז הריבאונדים הפנויים שהם מורידים בהגנה (75.0%), אחרי שבעונה שעברה הם היו בטופ 3 בקטגוריה הזו. בסל המכריע של אולדריג’ אמש (אחרי ריבאונד התקפה) אדאמס התרוצץ אחרי פאטי מילס מעבר לקשת השלוש. הת’אנדר צריכים לנסות לצמצם את התופעה הזו, בטח ובטח לא להחליף בצורה אוטומטית גם כשלא ממש צריך, כמו שאפשר לראות בסרטון פה למטה.
עם זאת, ההגנה של הת’אנדר היא עדיין החלק החזק של הקבוצה ומה שנותן תקווה לקראת המשך העונה. הרבה יותר קשה לבנות כימיה הגנתית לאורך העונה מאשר לבנות כימיה התקפית לאורך העונה. בעונה שעברה ב-17 המשחקים הראשונים לוושינגטון היה נתון יעילות התקפית של 102.0 נק’ ל-100 פוזשנים, אי שם במקום ה-19 (קרוב מאוד למקום ה-17 שהת’אנדר נמצאים בו כרגע), אולם מדצמבר עד סיום העונה, מבלי שהם עשו איזשהו שינוי ברוטציה א-לה דנבר עם ניקולה יוקיץ’, הייתה להם את ההתקפה השישית בטיבה בליגה עם 110.2 נק’ ל-100 פוזשנים.
העובדה הזו אמורה לעודד את הת’אנדר, שמקרטעים בהתקפה, אולם יש כמה סימני אזהרה ברורים שיקשו עליהם לשחזר את תקדים וושינגטון. דבר ראשון, הם מתבססים יותר מדי על בידודים. הת’אנדר מובילים את הליגה בכמות הפוזשנים שלהם שמבוזבזים על בידודים (13.3%) אבל אין לזה ממש הצדקה כרגע (0.88 נק’ פר פוזשן, מקום 20 בליגה). הם אחרונים בליגה בכמות מסירות והם במקום ה-3 בליגה בכמות זריקות ה-Pull Up הלא יעילות (35.7% בלבד). התלות הזו ביכולת האישית של הכוכבים מובילה לתנודתיות קשה ביכולת של הקבוצה. כאשר הבידודים הולכים טוב והכדורים נכנסים, אנחנו מקבלים דקות פנטסטיות כמו המחצית הראשונה מול בוסטון או 18 הדקות הראשונות מול הספרס. אולם כאשר הכדורים מתגלגלים החוצה, וזה קורה בתדירות גבוהה יותר בינתיים, אנחנו מקבלים דקות אבודות, פוזשנים ריקים ומהלכים מבולבלים כאלה.
כדי לנצח קבוצות כמו הרוקטס והספרס, בטח ובטח הווריורס, הת’אנדר יצטרכו להיות קבוצת על גם בהגנה וגם בהתקפה. כרגע הגנתית הם נראים לא רע, אבל התקפית יש לבילי דונובן עוד הרבה מאוד עבודה, יותר ממה שחשבנו שתהיה לו, כדי להביא את הקבוצה שלו לרמה הזו. כרגע הם 7-0 במשחקים שהוכרעו ב-8 נקודות או פחות, ובאיזשהו שלב כל ההפסדים הצמודים הללו עלולים ליצור זהות אלטרנטיבית לקבוצה. זה מה שקרה למינסוטה של קווין לאב לפני כמה שנים, שהייתה קבוצה טובה יותר מהרקורד שלה אבל פשוט לא הפסיקה להפסיד משחקים בקלאץ’. אין סיבה שהת’אנדר יהיו כמו הטימברוולבס ההם, יש להם יותר כח אש ויותר יכולת אישית לצאת ממצבי ביש, אבל הם חייבים יותר סינכרון בצד ההתקפי ופחות הסתמכות על בידודים שעושים את החיים קלים להגנות.
מה קורה לבלייק גריפין ברבע הרביעי?
כולנו עפנו על בלייק גריפין עם פתיחת העונה הנהדרת שלו והעובדה שהוא התחיל לזרוק שלשות אחרי שחיכינו לזה בערך כמו שחיכינו לחאליסי שתגיע כבר לווסטרוז. כל זה טוב ונחמד ונכון. אבל מה קורה לו במאני טיים?בלייק גריפין 2017/18נקודותאחוזים מהשדהאחוזים מהשלושרבע 16.444.3%39.1%רבע 27.051.7%47.8%רבע 35.937.3%28.6%רבע 44.336.5%21.4%
בקלאץ’ האחוזים של גריפין יורדים ל-20%, שזה הכי מעט מבין השחקנים שזורקים לפחות 2.5 זר’ בזמן הקדוש הזה (5 הדקות האחרונות של משחקים שמוכרעים ב-5 נקודות או פחות). האם זו בעיית כושר גופני? או בעיה מנטלית אחרת? בכל מקרה, חסרונו של כריס פול מתחיל להיות מורגש בקליפרס, שהפסידו 7 רצוף ועלולים למצוא את עצמם מחוץ למירוץ לפלייאוף במערב אם לא יתעוררו בזמן.
למה וושינגטון ומילווקי לא משחקות מהר יותר?
גולדן סטייט היא אלילת המשחק המהיר, היא מובילה את הליגה בקילומטרים בנקודות ממתפרצות (למעלה מ-100 נק’ יותר מיוסטון, השנייה בקטגוריה הזו) כך שצריך לנטרל את הווריורס ואת השחקנים שלה מכל דיון על משחק מעבר. אם באמת מנטרלים אותם, אז יאניס אנטטוקנמפו הוא השחקן שמייצר הכי הרבה נקודות במעבר (5.1). המהירות של יאניס בשילוב עם השליטה שלו בכדור במגרש הפתוח והיכולת שלו להגיע להאלי-הופים שזורקים לו לתקרה מאפשרת לו להיות אחד השחקנים הכי קטלניים שנראו במתפרצת אי פעם.
אם אנחנו מרחיבים את הספקטרום לתמונה הקבוצתית, אז וושינגטון היא הקבוצה הכי קטלנית במתפרצות בליגה מחוץ לאזור המפרץ (1.25 נק’ פר פוזשן). רק הנאגטס קולעים באחוזים טובים יותר מהקוסמים. השילוב של המהירות של ג’ון וול עם הקליעה של בראדלי ביל ואוטו פורטר והטריילריות של מרצין גורטאט מביאה לכך שהוויזארדס כמעט בלתי ניתנים לעצירה במגרש הפתוח.
אז למה לעזאזל הם לא עושים את זה יותר?
מילווקי, על אף שיש לה חמישייה צעירה ואתלטית, נמצאת במקום ה-25 בכמות פוזשנים בליגה, איפשהו בין יוטה לדטרויט. אמנם הדירוג הזה הוא יחסי וכל הליגה משחקת יותר מהר (הבאקס משחקים בערך 2 פוזשנים יותר ממה שהם שיחקו בעונה שעברה) אבל אין שום סיבה שהם לא ינסו לרוץ טיפה יותר.
חשוב להגיד שיש איזשהו קו דק שמבדיל בין משחק ריצה אחראי למשחק ריצה כאוטי. משחק מהיר יותר לאו דווקא אומר יעילות התקפית גבוהה יותר (המובילות בקטגוריית ה-Pace בליגה הן ברוקלין, פיניקס והלייקרס, בעיקר כי אין להן מה למכור במשחק העומד) אבל הייתי רוצה לראות את ג’ייסון קיד מנסה לעשות פאסט פורוורד להתקפה שלו, וכך גם במקרה של סקוט ברוקס, שהקבוצה שלו אמנם משחקת יחסית מהר (מדורגת 13 בליגה ב-Pace), אבל לא מנצלת מספיק את היתרון היחסי שלה במשחק המעבר. זה כמו החבר הזה שלך שנראה טוב וכל הבחורות כל הזמן שואלות עליו אבל הוא לא עושה עם זה שום דבר.
יש גם את הצד השני של המשוואה שאומר שההגנות יודעות כמה וול ויאניס קטלניים במתפרצות ולכן הם מגיבות מהר יותר ויורדות אחוזות אמוק להגנה, אבל זה לא רק זה. לפני כשבועיים הארלאבוב וולגריס צייץ בטוויטר כי שני המאמנים שלדעתו לא הסתגלו לעידן החדש ב-NBA הם ברוקס וקיד. אני לא בהכרח מסכים איתו, אבל אין לי ספק שהוא התכוון גם לאלמנט הזה.
ג’ייסון טייטום – חושב צעד אחד קדימה
אני מאוד רוצה לפרגן לטייטום ולהגיד שאם הדראפט היה מתקיים היום, אז הוא היה נבחר ראשון, אבל אז אני מסתכל על ג’יי קראודר בקליבלנד ואני רואה שהדברים הקטנים שהוא היה עושה בבוסטון שהפכו אותו לג’יי קראודר ולחוזה הכי אפקטיבי בליגה נעלמו. והדבר היחיד שאני חושב עליו הוא שבראד סטיבנס גאון.
תראו את המהלך פה למטה.
Here the Celtics have a breakdown on the switch, but you can see Tatum pull over from the weakside to make a play. Ability to communicate, help and recover and make multiple efforts on D is big. pic.twitter.com/khPKnGC8lz — Steve Jones (@stevejones20) November 15, 2017
זה לא מהלך שרוקי עושה. לרוקיז בדרך כלל אין את המודעות ההגנתית הדרושה כדי להבין שהסכמה ההגנתית נשברה ושצריך לבוא מוקדם יותר לעזרה. טייטום לא רק מבין את זה, אלא גם מבצע את זה. שום דבר בפרופיל של טייטום ערב הדראפט לא הכין אותנו לתופינים ההגנתיים הנפלאים הללו שהוא מראה. אם כבר ההפך הוא הנכון, הפחידו אותנו שהוא סוג של כרמלו אנתוני צעיר. אלא שאז הוא נכנס למעבדה של סטיבנס ויצא משם שחקן שלם.
טייטום הוא לא מפלצת הגנתית כמו ג’יילן בראון (וואו!) ואין לו את האינטלגנציה של אל הורפורד בהגנה, אבל הוא פלוס הגנתי. אפשר לזקוף את זה לזכותו, אבל זו העונה החמישית שבה בראד סטיבנס מוציא מים מהסלע. אני חושב שהוא זה שמגיע לו את הקרדיט על כך שהסלטיקס נמצאים במקום הראשון ביעילות הגנתית במרחק של יוסיין בולט משאר הליגה (95.4 נק’ ל-100 פוזשנים, מרחק של 3.2 נק’ ל-100 פוזשנים מהמקום השני) ובזה שהסלטיקס ניצחו את חמשת המשחקים האחרונים שלהם למרות שהם קולעים בפחות מ-30% מהשלוש. מטורף.
אבל כן, טייטום הוא אחלה.
שינוי מגמה בפורטלנד
בשנתים האחרונות, מאז שלמרקוס אולדריג’ עזב את אורגון, הבלייזרס היו אחת ההפתעות הנעימות של הליגה. הם היו קבוצת התקפה טופ 10 וקבוצת הגנה Bottom 10 והקצב שבו הם שיחקו היה בערך טופ 10 בליגה. העונה נראה שהיוצרות התהפכו. הבלייזרס נמצאים בטופ 3 ביעילות הגנתית וב-Bottom 10 ביעילות התקפית. חוץ מהסלטיקס והלייקרס הם הקבוצה שמציגה את השיפור ההגנתי הכי מרשים ביחס לעונה שעברה (8.6 נק’ ל-100 פוזשנים). לגבי הסלטיקס כבר דיברנו, לגבי הלייקרס אני אקח הימור פרוע ואגיד שהם כנראה לא ימשיכו לתחזק הגנת טופ 4 בליגה, אבל האם הבלייזרס כן מסוגלים לכך?
על הנייר, התשובה היא לא. הבלייזרס נהנים מלו”ז די קל בתחילת העונה שלא כולל יותר מדי קבוצות התקפיות חזקות. הם פגשו רק 3 קבוצות שנמצאות בטופ 10 ביעילות התקפית בליגה. לעומת זאת, היו להם 6 מפגשים עם קבוצות שנמצאות ב-Bottom 10, כך שיכול להיות שהנתון הזה עוד יתקן את עצמו כלפי מטה. עם זאת, יש סיבות להאמין שיש שינוי בפורטלנד.
הבלייזרס הם אחת מקבוצות ריבאונד ההגנה הטובות בליגה (81.0% מהריבאונדים הפנויים בהגנה) ולפחות עד כה הצמד לילארד את מקולום הוא לא חור הגנתי כמו שהיה בשנים קודמות. במשחק מול דנבר השבוע היו כמה מהלכי הגנה של מקולום שגרמו לי לתהות האם זה באמת הוא. זה זמן טוב להזכיר שאחרי האול-סטאר בעונה שעברה, כאשר יוסוף נורקיץ’ הגיע לקבוצה, לבלייזרס הייתה את ההגנה העשירית בטיבה בליגה. יכול להיות שזה המשך ישיר של השיפור מהעונה שעברה ביחד עם ויתור על חלקים ברוסטר שלא ממש תרמו להגנה (אלן קראב למשל).
על אף המספרים המרשימים בהגנה, הבלייזרס לא ממש ניצלו את הלו”ז החלש שלהם בחודש הראשון והיו להם כמה הפסדים לא לעניין לסקרמנטו וברוקלין שפתחו פער ביניהם לבין הספרס והטימברוולבס במקומות 3-4 במערב (הבלייזרס כרגע במקום ה-6). הבלייזרס עדיין לא הגיעו לתקרה ההתקפית שלהם (לילארד קולע 40% מהשדה ו-33% מהשלוש, האחוזים הכי נמוכים בקריירה שלו. זה לא ישאר ככה לאורך זמן), אבל יכול להיות שהם עוד יתחרטו על ההפסדים הללו.
בכל מקרה, יהיה מעניין להמשיך לעקוב אחרי הקבוצה הזו, שגם קצת מרגישה כאילו היא הולכת לעשות איזשהו טרייד באמצע העונה שאולי יטרוף את הקלפים.
עוד דברים קטנים:
בן סימונס – ראיתם פעם פוינט גארד בגובה כזה, עם Shot Chart כזה, שמשחק ביעילות כזו? בדרך כלל שחקנים בלי קליעה לא מוצאים את עצמם כל כך מהר בליגה. ליאניס זה לקח כמעט שלוש שנים למצוא את הנישה שלו, מייקל קיד גילכריסט עדיין לא מצא אותה. סימונס נראה כמו דג במים מהרגע הראשון שלו בליגה ואיכשהו, זה שכולם נותנים לו מטר לו מצליח למנוע ממנו להגיע לטבעת ולזרוק כמעט 70% מהזריקות שלו מה-Restricted Area (זה יותר מדאנדרה ג’ורדן, רק לשם השוואה).
דמארקוס קאזינס – בוגי מעמיד שורות סטטיסטיות מפלצתיות העונה, אבל שוב, כמו תמיד, זה לא מתורגם לניצחונות של הקבוצה שלו. אחד הנתונים המטרידים לגבי קאזינס, מעבר לשורת האיבודים הבלתי נתפסת (5.3, מוביל את הליגה), הוא שהוא נחסם כבר 19 פעמים מתחילת העונה. רק 5 שחקנים בכל הליגה נחסמו יותר פעמים ממנו וכולם גארדים. צריכה להיות לך קבלת החלטות די בעייתית כדי שבגובה 2.11 מ’ יחסמו אותך כמעט פעמיים בכל משחק. זה, ביחד עם האיבודים, מנטרל הרבה מאוד מהדברים הטובים שבוגי עושה (ויש הרבה כאלו) ופוגע בקבוצות שלו בצורה שקשה לכמת סטטיסטית.
משחק המסירות של טורונטו – הראפטורס לא יהיו הווריורס והם גם לא יהיו הסיקסרס. זה פשוט לא ב-DNA שלהם. בעונה שעברה הם היו בתחתית הליגה בכל הקטגוריות הקשורות למסירות, פשוט כי לא היה להם צורך בזה. דמאר דרוזן וקייל לאורי יכולים לייצר לעצמם מצבי קליעה ברמה שמספיקה לפלרטט עם 50 ניצחונות במזרח. אולם בפלייאוף פעם אחר פעם הראפטורס גילו שההתקפה שלהם שובקת חיים. יכול להיות שזו הסיבה שהעונה אנחנו רואים יותר הנעת כדור מצד הראפטורס (23.2 אסיסטים העונה, 8 בליגה, לעומת 18.5 אסיסטים בעונה שעברה, 30 בליגה) ויותר יעילות במסירות שלהם (8.0% מהמסירות שלהם הופכות לאסיסטים, 9 בליגה, לעומת 6.7% בעונה שעברה, 28 בליגה).
הראפטורס עדיין מסתמכים המון על היכולת האישית של דרוזן ולאורי (שנראה שנכנס לעניינים אחרי פתיחת עונה חורקת) אבל השינויים הקטנים הללו שדוויין קייסי הכניס להתקפה יכולים להיות משמעותיים בפלייאוף ואולי יעזרו לראפטורס לשבור את תקרת הזכוכית שלהם, שהם מתנגשים בה בפוסט סיזון שנה אחר שנה.
Comments