בואו נדבר על הנטס

אחד הסיפורים הכי מעניינים בליגה העונה הוא כזה שחיכינו לו כבר שנים. אחרי שנים ארוכות של דומיננטיות מערבית בליגה, הקונפרנס המזרחי משיב מלחמה. שתי הקבוצות עם המאזן הטוב בליגה הן מהמזרח, משהו שלא קרה מאז 2010 כאשר קליבלנד של לברון ואורלנדו של דווייט האוורד היו בפסגה של הליגה. חמש מתוך שמונה הקבוצות עם ה-Net Rating הטוב ביותר הן מהמזרח, משהו שלא קרה מאז העונה המקוצרת של 2011/12. חוץ מסטיית התקן הזו, זה לא קרה במילניום הנוכחי.

אבל זה לא רק המאזנים והאנקדוטות הסטטיסטיות, אלא התחושה. הטרייד דד-ליין האחרון היה צבוע כולו בצבעי המזרח. מארק גאסול נחת בטורונטו (ונראה מצוין במשחק וחצי עד כה), טוביאס האריס הגיע לחזק את פילדלפיה (תמורת יותר מדי בחירות דראפט לטעמי) וניקולה מירוטיץ' הצטרף למילווקי (תמורת פחות מדי בחירות דראפט לטעמי). מעבר לכך, אנתוני דייוויס לא עבר ללייקרס ובכך החלום של הסלטיקס לצרף אותו בקיץ נשאר בחיים ובכך המגמה של התחזקות המזרח עשויה רק להתחזק. ועוד לא דיברנו בכלל על קווין דוראנט והניקס ואינדיאנה שתקבל את ויקטור אולדיפו חזרה בעונה הבאה.

אבל היסודות של הבניין הזה קצת רעועים. לכל אחת מקבוצות הצמרת במזרח יש לפחות פרי אייג'נט אחד שיכול לעזוב בקיץ ולשנות את כל התמונה, מה שהופך את הפלייאוף במזרח לעוד יותר מרתק מהמרתק הרגיל של הפלייאוף, משום שהפסד כלשהו, של איזושהי קבוצה, יכול לשנות את הנוף בליגה. אם טורונטו יחנקו שוב בסיבוב השני, מה קוואי לאונרד יעשה? אם בוסטון יודחו בשלב הזה, איך זה ישפיע על הפרי אייג'נסי של קיירי ארווינג? ומה עם פילי והשחקנים החופשיים שלה, ג'ימי באטלר וטוביאס האריס? ומה יהיה עם מילווקי, שחוץ מיאניס בערך כל הרוסטר שם מסיים חוזה?

הפלייאוף יכריע את השאלות הללו ואז נדע יותר טוב מהי באמת העוצמה של הקונפרנס המזרחי והאם סוף סוף נראה פה שינוי מגמה אמיתי ב-NBA. אבל עוצמה של קונפרנס זה לא רק ארבע הקבוצות הכי טובות שלו, אלא גם הבטן שלו. המערב תמיד היה איכותי יותר כי היו בו קבוצות כמו פיניקס של 2014 או דנבר של העונה שעברה, שבמזרח היו יכולות להגיע לגמר האזורי, אבל במערב מצאו את עצמן מחוץ לפלייאוף. החוזק של שרשרת נמדד לפי החוליה הכי חלשה בה, ובמזרח, במשך שנים, החוליות החלשות היו חלשות מאוד, חלשות מדי.

גם היום המזרח "מתפאר" בקבוצות כדורסל מחופשות לטנקי מרכבה כמו הניקס, ההוקס והבולס, אבל האם בבטן של הקונפרנס מתחילות להתפתח הקבוצות הגדולות הבאות?

התשובה הקצרה היא לא. מיאמי איבדה את האופציה הזו בקיץ 2017 כשהתחייבה לכל מיני דיון וויטרסים וקלי אוליניקים בחוזים ארוכי טווח. שארלוט בעצמה טובעת בחוזים מקוללים ויכול להיות שתאבד את קמבה ווקר בקיץ. דטרויט היא כנראה הקבוצה הכי מדכאת בליגה. וושינגטון הולכת לשלם בגדול על החוזה של ג'ון וול (שנכנס לתוקף רק בעונה הבאה והולך להכניס לו 170 מיליון דולר ב-4 עונות) ואורלנדו ממשיכה את הונאת הפונזי שלה ועומדת להיכנס לעוד סבב טנקינג עכשיו כשהם מנסים את מזלם עם מרקל פולץ.

אבל יש בתוך כל הביצה המסריחה של הקבוצות המבאסות הללו יהלום אחד לא מלוטש, וקוראים לו ברוקלין נטס. כבר השתמשתי ברפרנס הזה אלף פעם, אבל אין לי שום בעיה למחזר אותו כי הוא פשוט נכון. שון מרקס, הג'נרל מנג'ר של הנטס, הוא האנדי דופריין של ה-NBA. הוא היה כלוא בתוך גהנום של מס מותרות וחוזים מוטרפים שבילי קינג והמשטר הקודם הורישו לו, כולל ארון ריק מבחירות דראפט, כחלק מהטרייד ההוא עם הסלטיקס.

אבל לאט לאט, מרקס החל לחפור את דרכו בתוך תעלה של חרא שכללה ספיגה של החוזים הכי גרועים בליגה כדי לקבל נכסים כלשהם והימורים על פרוספקטים צעירים שכל שאר הליגה השליכה הצידה. ואילו עכשיו, הוא מתחיל לראות את האור שבקצה התעלה.

מרקס והמאמן שלו, קני אטקינסון, זוכים להמון קרדיט ברחבי הליגה, והם בהחלט ראויים לו. הנטס נמצאים עם מאזן חצוי (29-29) ויש להם כבר עכשיו יותר נצחונות ממה שהיה להם בכל אחת משלוש העונות האחרונות (תתקשו למצוא רצף של שלוש עונות יותר מדכאות של איזשהו פרנצ'ייז בהיסטוריה של הליגה). הם כרגע במקום השישי במזרח ויש להם סיכוי לא רע להגיע לפלייאוף. והעתיד נראה ורוד מאוד.

אבל רגע לפני שנדבר על העתיד, בואו נתרכז רגע בהווה. מבחינה סטטיסטית הנטס הם ההגדרה לקבוצה ממוצעת (Net Rating של 0.5-) אבל הם משחקים בצורה מאוד מודרנית. חוץ מיוטה, הם הקבוצה היחידה שנמצאת בטופ 10 בתדירות זריקות מהשלוש, תדירות זריקות מהצבע ו-FT Rate. גם בהגנה הם דואגים לצמצם כמה שיותר את הזריקות של היריבות מהשלוש ומהצבע ולתעל אותן לזריקות מחצי-מרחק (35.1% מהזריקות של היריבות של הנטס מגיעות מהמיד-ריינג', רק יוטה מצליחה לגרום ליריבות שלה לזרוק יותר מהאזור האסור). חלק מזה זה בזכות ההגנה האזורית שאטקינסון משתמש בה לא מעט. חלק מזה זה פשוט ההרתעה של ג'ארט אלן בצבע. אבל הכל חלק מאיזשהו פרויקט קוהרנטי הגיוני שנראה שהולך להתפתח לכיוון חיובי.

חוץ מאלן, יש לנטס הרבה מאוד חתיכות מעניינות. דאנג'לו ראסל הוא כרגע החתיכה המעניינת ביותר, והבחירה שלו לאולסטאר הקרוב היא עדות לכך שמתפתח פה שחקן מרתק (ושחייבים לבטל את הקונפרנסים באול-סטאר, אבל זה דיון אחר). ראסל הגיע לנטס כצ'ופר על כך שהם הסכימו לקחת על עצמם את הטעות שידועה בתור החוזה של טימופיי מוזגוב וזה התברר כבסט-קייס-סנריו מבחינת הנטס.

ראסל לא עשה קפיצות מדרגה גדולות כל עונה כמו שדארון פוקס עשה העונה, אלא הוא כל הזמן קפץ מדרגה ואז חזר אחורה או נעצר במקום. אבל זה מה שקורה עם הרבה מאוד בחירות הדראפט. לא כולם מגיעים מוכנים לליגה כמו בן סימונס או ג'ייסון טייטום או דונובן מיצ'ל או לוקה דונצ'יץ'. לרובם לוקח זמן להתבשל ולהבין את מקומם. לפעמים הם צריכים גם להיכשל וליפול בדרך ורק אז הם מוכנים לפרוץ. יאניס אנטטוקנמפו הפך לשם דבר בליגה רק באמצע העונה השלישית שלו. פול ג'ורג' כנ"ל. זה ילדותי לחשוב שכל שחקן בן 19-20 יכול להיות דומיננטי בליגה של שחקנים בני 25-30 מהרגע הראשון (זה נכון גם לכל מי שחושב שהלייקרס צריכים לזרוק את לונזו בול וברנדון אינגרם, דרך אגב, אבל סבלנות היא לא מצרך מבוקש ב-LA).

העונה ראסל עושה את הפריצה שלו עם שיפורים באחוזים שלו מכל הטווחים ושיפור בניהול המשחק שלו (יותר אסיסטים על פחות איבודים). יש לו עוד לאן להשתפר בכל מה שקשור להגעה לטבעת ולקו העונשין. 17% בלבד מהזריקות שלו מגיעות מה-Restricted Area, לפי Cleaning the Glass. לשם השוואה, ג'רו הולידיי, שאני חושב שהוא גרסה טיפה טובה יותר של ראסל, זורק 40% מהזריקות שלו מאזור הטבעת.

עם זאת, אסור לפקפק ביתרונות של ראסל. אמנם, בניגוד לטרנד הקבוצתי, הוא זורק המון מהמיד-ריינג' (44% מהזריקות שלו), אבל הוא קולע אותן ב-46%, שזה נתון דמאר דרוזני. אמנם כולנו יודעים לדקלם מתוך שינה שבתוחלת שלשה שנקלעת ב-33% היא שוות ערך לזריקת מיד-ריינג' שנקלעת ב-50%, אבל בליגה הנוכחית זריקות מהמיד-ריינג' הן הרבה יותר נגישות משלשות. אם יש לך שחקן שיכול לנצל את הפירצה הזו במערכת, זה מעולה. עדיין, הייתי שמח אם היחס בין הזריקות שלו באזור הטבעת לחצי המרחק היה פחות קיצוני.

חוץ מראסל, יש לנטס סוללה לא נגמרת של שחקנים פרודוקטיביים. כריס לוורט היה על המסלול המהיר לכוכבות עד שנפצע (נראה איך הוא יראה עכשיו כשהוא חזר), ספנסר דינדווידי (עד הפציעה האחרונה שלו) היה מועמד ראוי לתואר השחקן השישי של העונה, ג'ו האריס לא מסוגל להחטיא משלוש, על ג'ארט אלן כבר דיברנו ויש גם את רונדה הוליס ג'פרסון ואד דייוויס ורודיונס קורוץ (אם מישהו אומר לכם שהוא יודע איך מבטאים את השם הזה הוא מחרטט).

אה, וכמעט שכחנו, יש מלא מקום מתחת לתקרה.

עכשיו זה מתחיל להיות מעניין. אם הנטס לא מוותרים על האופציה להחתים את ראסל בקיץ, יהיה להם מקום לחוזה מקסימום אחד. אם הם רוצים להיות נועזים הם יכולים לוותר על ראסל ולפתוח, בלי יותר מדי קשיים, מקום לשני חוזי מקסימום. זמן טוב להזכיר שקיירי ארווינג גדל ממש ליד, בניו ג'רזי. אולי הוא מתגעגע לחומוס של ברוקלין?

בריאן ווינדהורסט ניסה לטעון השבוע בפודקאסט שלו שהנטס הם יעד לא פחות איכותי מהניקס עבור קווין דוראנט וקיירי, בהתחשב בעובדה שלנטס יש כבר תשתית לקבוצה איכותית ולניקס יש את רצף ההפסדים הכי ארוך בהיסטוריה של הפרנצ'ייז. הטיעון הזה מלמד על הבשלות של הנטס ועל אותו אור בקצה המנהרה שמרקס מנסה להתקדם אליו.

האור הזה הוא מדהים ומפחיד בו זמנית. הוא מדהים משום שהנטס היו בחושך במשך כמעט חצי עשור מאז הטרייד עם הסלטיקס ועצם העובדה שהם בכלל מוזכרים באותה נשימה עם KD וקיירי היא פנטסטית. מצד שני, זה מפחיד כי עד עכשיו כל מה ששון מרקס עשה היה שיפור ואילו עכשיו יכולים להתחיל הקשיים.

במובן מסוים, למרקס הייתה את העבודה הכי קלה ב-NBA בשנים האחרונות. הוא ירש את הסיטואציה הכי מחורבנת בהיסטוריה המודרנית של הליגה וכל מה שהוא היה צריך לעשות זה רק לא לחרבן אותה יותר. להגנתו, הוא עשה כמה מהלכים טובים (כמו הטרייד על ראסל) אבל אלו גם היו מהלכים נטולי סיכון כי לנטס פשוט לא היה עוד לאן להדרדר. הם כבר היו ב-Rock Bottom. מעבר לכך, לא כל ההחלטות שלו היו בינגו. הוא מי שהחתים את אלן קראב, אוטו פורטר וטיילר ג'ונסון על החוזים העצומים שלהם. למזלו, כל אחת מהקבוצות המקוריות שלהם השוו את ההצעות כך שמרקס יחסית יצא בזול מההימורים הללו (את קראב מרקס הביא אחר כך בטרייד שאני עדיין לא מבין למה הנטס לא קיבלו בו עוד בחירת דראפט).

עכשיו מתחילה התקופה המעניינת מבחינת מרקס כי עכשיו לנטס יש מה להפסיד. גם אם הם לא יגיעו לפלייאוף העונה (תסריט הגיוני מאוד מכיוון שיש להם לו"ז רצחני עד סוף העונה. הם מסיימים את העונה בעשרה משחקים מול סקרמנטו, הלייקרס, פורטלנד, פילי, בוסטון, מילווקי פעמיים, טורונטו, אינדיאנה ומיאמי) הקיץ הזה זה הקיץ הראשון שהם מגיעים אליו עם ציפיות.

כאמור, בקיץ יש להם מקום לחוזה מקסימום אחד לפחות מתחת לתקרה פלוס שתי בחירות דראפט בסיבוב הראשון (שלהם ושל דנבר). זה מרגיש כמו הרגע הנכון לעשות את השדרוג לרוסטר ולהביא עוד כוכב שיעזור לנטס להצטרף לצמרת הגבוהה של הקונפרנס. זה גם מרגיש כאילו אם הם לא ינצלו את המומנטום הזה, הם קצת יפספסו את הרכבת.

אלא אם כן אחד השחקנים החופשיים הגדולים של הקיץ הזה יחתום על חוזה לעונה, הקיץ הבא לא משופע בפרי אייג'נטס מהשורה הראשונה. חוץ מאנתוני דייוויס, השמות שהכי בולטים לעין הם קייל לאורי, דריימונד גרין ודמאר דרוזן. זה הקיץ בו כמעט כל החוזים הגרועים של קיץ 2016 (אוי, צ'נדלר פרסונס) יורדים מהספרים ולעוד הרבה קבוצות יהיה מקום מתחת לתקרה. גם בקיץ הקרוב הנטס לא יהיו היחידים עם מקום מתחת לתקרה, אבל יש תחושה שזה הרגע הנכון עבורם לעשות מהלך יחסית גדול ולצאת, גם תודעתית, ממרתפי הליגה.

יכול להיות שזו תהיה החתמה של פרי אייג'נט מהשורה השנייה סטייל כריס מידלטון או דמארקוס קאזינס. יכול להיות שזה יהיה טרייד עם הבחירות העודפות שלהם. בכל מקרה, זה יהיה רגע מעניין מאוד מבחינת שון מרקס. הוא העלה את הציון של הנטס מ-60 ל-80, אבל זה היה החלק הקל. עכשיו הוא צריך להעלות אותם מ-80 ל-100.