חצאי גמר האזוריים היו בהחלט מאכזבים. במערב הווריורס השתיקו את הפליקנס מהר מאוד והג’אז גילו את גובה תקרת הזכוכית שלהם מול הרוקטס כמעט באותה מהירות. במזרח היה קצת יותר עניין, אבל ממש רק קצת. הסלטיקס ניצחו אמנם ב-5 משחקים, אבל הם ניצחו במצטבר ב-15 נקודות ושלושה מתוך ארבעת הניצחונות הללו הגיעו ממש בשניות הסיום. בדו-קרב השני לברון ג’יימס שבר רגשית את טורונטו, עד לרמה שהקנדים לא יכולים להראות את הפרצוף שלהם בליגה בשנה הקרובה.
אבל חצאי הגמר האזוריים הם לא מה שנזכור מהפלייאוף. בפלייאוף 2016, כנראה הפלייאוף הכי טוב שהיה בליגה בעשור האחרון, חצאי הגמר לא ממש סיפקו רמז למה עתיד לקרות. למעשה, גם גמר המזרח לא היה קליימקס מטורף. לפעמים, פלייאוף אדיר מוגדר על ידי סדרה אחת שמציתה את הדמיון ומשנה לנו את התפיסה על מה נכון ולא נכון. ב-2016 זו הייתה הסדרה בין גולדן סטייט לאוקלהומה סיטי, ולאחריה סדרת הגמר ההיסטורית בין הקאבס לווריורס. האם העונה נקבל טעימה דומה?
איך הווריורס הולכים לשמור על הרוקטס?
במשך כל העונה היה לנו פורפליי ארוך ומתיש בין שתי הקבוצות הללו, ועכשיו יש לנו הזדמנות לממש את הפורפליי הזה בסדרה של הטוב מ-7, הדרך הטובה ביותר להכריע מי טוב יותר, מי מוכשר יותר, מי גדול יותר.
הרוקטס בנויים להתמודד עם הווריורס כנראה טוב יותר מכל קבוצה אחרת בליגה עם סוללת הווינגמנים שלהם והגנת החילופים המתוזמנת שלהם, אבל גם הווריורס בנויים להתמודד עם הרוקטס. זה היתרון של הווריורס, הורסטיליות שלהם מאפשרת להם להתמודד מול כל קבוצה. אין להם קריפטונייט או קבוצה שבאמת מפחידה אותם, כי יש להם את היכולת הזיקיתית להתאים את עצמם לכל סיטואציה ולהצליח בה. זו גדולה שאי אפשר לזלזל בה. בעבר קו החשיבה שלנו היה שהקבוצות הגדולות באמת הן הקבוצות שמכריחות אותך לשחק בסגנון שלהן ומנצחות אותך. הלייקרס היו מכניסים את הכדור לשאק ולאף אחד בליגה לא הייתה תשובה. לעומת זאת, הווריורס הם לא קבוצה כזו. הם קבוצה שיודעת לשחק בכל סגנון משחק ולנצח בו.
הטענה הזו תעמוד למבחן מול ההתקפה של הרוקטס, שהיא סוג התקפה שהווריורס לא פגשו עדיין בפלייאוף. הרוקטס הם הקבוצה שמבצעת הכי הרבה בידודים בליגה. בעונה הרגילה 14.5% מהפוזשנים שלהם הוקדשו ללהטוטנות של ג’יימס הארדן או כריס פול. בפלייאוף האחוז הזה נשאר כמעט זהה, אם כי היעילות שלו קצת נפגעה (1.0 נק’ פר פוזשן בפלייאוף לעומת 1.12 בעונה הרגילה). סביר להניח שזה לא ירתיע את מייק דאנטוני ושנמשיך לראות את הרוקטס ממשיכים באותו סגנון התקפי. הארדן/פול מקבלים את הכדור בטופ אוף דה קי. כאשר קאפלה על הפרקט תגיע חסימה מהכיוון שלו. אם מתבצע חילוף, הארדן/פול ינצלו את הריווח של הרוקטס כדי ללכת לבידוד. אם לא מתבצע חילוף, הארדן/פול יחפשו את החורים שנפערו בהגנה, גם אם הם הכי קטנים שיש. זה יכול להיגמר בלוב של קאפלה או שלשה לאחד הווינגמנים שמחכים בסבלנות בפינה. זה מדהים איך המהלך הזה הוא הכי צפוי בליגה, אבל אין ממש דרך לעצור אותו.
האם לווריורס יש את התשובה? בהרכב ה’המפטונס פייב’ שלהם יש להם 4 שחקנים (דריימונד, איגודלה, דוראנט וקליי) שיכולים לעשות את החילוף בפיק-אנד-רול ולהתמודד עם הבידודים של פול/הארדן ברמה גבוהה. יכול להיות שהם עדיין ישיגו 1.0 נק’ פר פוזשן, שזה לא רע בכלל, אבל לאורך סדרה שלמה סביר להניח שהאסטרטגיה הזו תעייף את פול/הארדן ובמאני טיים הם יתקשו להשיג נקודות, מה גם שזה יוציא את הרול-פליירס מהקצב של המשחק שלהם. לאורך סדרה של 7 משחקים מדובר בהימור מושכל.
הווריורס מסתכנים פה בכך שהרוקטס פשוט ידפקו ווריורס ויעשו פיק אנד רול עם השחקן שהכי אפשר לנצל אותו הגנתית – קרי. קשה לי להאמין שסטיב קר ישים את הכוכב שלו על אי מול פול/הארדן ויכול להיות שבמקרים הללו אנחנו נראה את הווריורס מנסים לעשות דאבל טים על הארדן/פול וכך ינסו להכריח את השחקן החוסם לייצר מצבים א-לה דריימונד גרין ב-4-על-3. האם לפי.ג’יי טאקר/טרבור אריזה/וק מבה א מוטה/אריק גורדון יש את היכולת לייצר נקודות ממצבים כאלה? אם התשובה היא לא, יכול להיות שהווריורס יחליפו פחות ויעשו יותר בליצים על פול והארדן.
עוד טיעון לטובת הבליצים הוא שהרוקטס הם הקבוצה שמאבדת הכי מעט כדורים בליגה. רק 9.8% מהפוזשנים שלהם בפלייאוף הלכו לאיבוד, וזה מה שמאפשר להם להיות קבוצת ההגנה השנייה בטיבה בפלייאוף (אחרי הווריורס). בלי איבודים, אין כמעט נקודות קלות ליריבות (מבין הקבוצות שנשארו בחיים בפלייאוף, הרוקטס מאפשרים הכי מעט נק’ ממתפרצות או נק’ מאיבודים) וזה נובע בעיקר כי הרוקטס הולכים על בידודים. כשאתה הולך על בידודים אתה לא מוסר, וכשאתה לא מוסר ההסתברות לאיבוד יורדת.
אם הווריורס ילכו על בליצים, זה יכריח את הרוקטס למסור, וכנראה יוביל ליותר איבודים שיובילו להתפוצצויות ווריורסיות טיפוסיות. יהיה מעניין לראות איזו אסטרטגיה סטיב קר יבחר כאן.
איזו קליבלנד נקבל בגמר?
קליבלנד היא הקבוצה של לברון ג’יימס והיא תלך עד לאן שלברון יקח אותה, זה ברור. אבל יש גם ניואנסים שמושפעים מהחמישיות שטיירון לו שם על הפרקט.
הניואנס העיקרי הוא כמה טריסטן תומפסון נמצא על הפרקט. לקאבס יש שני הרכבים שהם Playable כרגע. הראשון הוא לברון ביחד עם ג’ורג’ היל, שניים מבין קייל קורבר/ג’יי.אר סמית’/ג’ף גרין וקווין לאב כסנטר. השני הוא כאשר תומפסון נכנס לעמדת הסנטר ומוריד את היל/קורבר/סמית’/גרין לספסל.
ההרכב עם תומפסון הוא משמעותית טוב יותר בהגנה, אבל יכול להיות שמול הסלטיקס, קבוצת ההתקפה הכי פחות טובה שהגיעה לגמר אזורי מאז הראפטורס ב-2016, לו יוכל לתת יותר דקות ללאב כסנטר. המשמעות של לאב כסנטר בהתקפה היא שארון ביינס הופך להיות לא רלוונטי, מה שמקצץ את הרוטציה המקוצצת של הסלטיקס עוד יותר. ביינס הוא בריון מגושם ובעוד הוא היה מצוין כדי להתמודד עם הפיזיות הממגנטת של ג’ואל אמביד, מול היכולת של לאב לקלוע מבחוץ אין לו מה למכור. הרכב כזה יכריח את בראד סטיבנס לרוקן את הצבע שלו כדי להימנע ממטר שלשות ויוריד את הערך האדיר של אל הורפורד בהגנה.
זה למעשה אומר שסטיבנס צריך לשים לחץ על ההגנה של הקאבס. הוא צריך לנצל את ההגנה המגומגמת של ההרכב עם לאב כסנטר ולהכריח את טיירון לו לשחק יותר עם תומפסון. עם תומפסון על הפרקט, החדירות של לברון לצבע יהיו מלוות על ידי יותר גברים מיוזעים ממה שיש בגריינדר. בלי תומפסון, המגרש הופך להיות גדול יותר עבור לברון, וכפי שביל סימונס אמר פעם, איך אפשר לנצח את מלכת השח-מט כשיש לה לוח גדול יותר?
עוד נקודה מעניינת במשחק השח-מט הזה בין לברון לבראד סטיבנס הוא שההגנה של הסלטיקס עד כה התמודדה בגבורה מול קבוצות שנקודות החוזקה שלהן היא במתפרצת. גם הבאקס וגם הסיקסרס פורחות במגרש הפתוח ומתקשות במשחק העומד, ואילו הסלטיקס הצליחו להוריד את הממוצעים שלהם במתפרצות בפלייאוף עם המשמעת הספרטנית שלהם בהגנה. הקאבס מאיימים במתפרצת, אבל זה לא כלי הנשק העיקרי שלהם. הסלטיקס יצטרכו לעבוד הרבה יותר קשה בהגנה מול הקאבס, שרק הרוקטס טובים מהם במשחק העומד, לפי Cleaning the Glass. למרות שלסלטיקס יש הרבה מאוד גופות לזרוק על לברון (ג’יילן בראון, מרכוס בראון, ג’ייסון טייטום, אל הורפורד, סמי אוג’ליי, מרכוס סמארט בסיטואציות מסוימות), יש להם אתגר גדול מאוד לגרור את הקאבס לרמה שלהם, וזה מתחיל בכך שהם יצטרכו לגרום ללו לשחק יותר עם תומפסון. האם לסלטיקס יש את הכלים ההתקפיים להכריח את הקאבס לזנוח את ההרכב שלהם עם לאב כסנטר? זו השאלה האמיתית בגמר הזה.
כמה הסדרה הזו חשובה לג’יימס הארדן וכריס פול?
אני מנסה לחשוב איך אני מתאר את מה שאני חושב ומתרגם את זה דרך המקלדת שלי כדי שתבינו כמה משמעותית הסדרה הזו עבור השניים הללו. ככל שאני חושב על זה יותר אני מתקשה למצוא את המילים שיתארו את המחשבות שלי, כי אני לא זוכר זוג שחקנים אחרים שהתפיסה לגביהם הולכת להשתנות דרמטית או להתקבע דרמטית בעקבות סדרה אחת.
כריס פול הוא אחד השחקנים הכי טובים בליגה והוא אחד השחקנים הכי מוערכים בהיסטוריה, אבל האם הוא יכול להוביל קבוצה לאליפות?
ג’יימס הארדן הוא אחד משחקני ההתקפה הכי טובים בהיסטוריה של הליגה וקשה לחשוב על דרכים שבהן אפשר לעצור את הזקן, אבל האם הוא מסוגל להתעלות ברגעי האמת?
הסדרה הזו מול הווריורס מגיעה אחרי כמה כשלונות בפוסט-סיזון של כל אחד מהשניים הללו. הכשלונות הללו מיתגו את הקריירות שלהם בצורה מסוימת עד כה. הסדרה הזו זו ההזדמנות הכי טובה שלהם למתג את עצמם מחדש. לא תהיה להם במה גדולה יותר, לא תהיה להם יריבה חזקה יותר. נצחון, והנרטיב משתנה לעד. הפסד, בטח הפסד שיראה דומה לתמונות פה למעלה, ויהיה להם קשה מאוד להתאושש מכך בראי ההיסטוריה.
האם בוסטון מסוגלת לנצח בחוץ?
הסלטיקס שיחקו עד כה 5 משחקים בחוץ בפלייאוף 2018, הם ניצחו רק אחד בהארכה אחרי שהיריבה שלהם קרסה אל תוך הקונפטי של עצמה ובאופן כללי, הם נראים כמו ילד מפוחד שיצא מהבית שלו לראשונה כשהם משחקים מחוץ למסצ’וסטס. TS%3P %FG%Net RtgDef RtgOff Rtg58%40%47%8.3103.3111.6Home51%31%41%9.4-109.399.9Away
החדשות הטובות הן שלסטיבנסים יש יתרון ביתיות בסדרה מול הקאבס, כך שלכאורה, טרי רוז’יר יכול להמשיך להשליך בלטות במשחקי חוץ (34% מהשדה, 24% משלוש) אבל אם הסלטיקס ישמרו על הביתיות, הם ישלימו עוד סנסציה.אלו תסמינים נורמליים עבור קבוצה צעירה, אבל לא ממש תסמינים נורמליים עבור קבוצה שעולה לגמר אזורי. זה בדיוק הדיסוננס שבו הסלטיקס מתקיימים. הם הרבה מעל הממוצע עבור כל קבוצה שבחמישייה שלה יש שלושה שחקנים שהם עדיין על חוזה הרוקי שלהם, אבל מצד שני, הם מתחת לממוצע עבור הקבוצה הסטנדרטית שמגיעה לגמר האזורי.
הבעיה היא שמולם מתייצב לברון ג’יימס. מול יריבות מהמזרח קינג ג’יימס ניצח לפחות משחק חוץ בכל סדרת פלייאוף מאז סדרת הגמר האזורי מול המג’יק ב-2009. זו דומיננטיות שרק ביבי נתניהו יכול להשתוות לה. האם בוסטון הם באמת היריבה שיצליחו למנוע מלברון לנצח בחוץ? זה כמו לחשוב שבני גנץ הוא נכס אלקטורלי שינצח את ביבי.
במציאות הזו הסלטיקס צריכים לעשות משהו יוצא דופן. למנוע מלברון לנצח בחוץ, משהו שהוא עושה בקונסיסטנטיות כבר קרוב לעשור, או לנצח בחוץ, משהו שהם מתקשים מאוד לעשות אלא אם כן הקונפטי גאי של הקבוצה השנייה עובר אפיזודה של אי שפיות זמנית.
האם לרוקטס יש פתרון לקווין דוראנט?
דוראנט הוא סוג של ג’וקר. אין באמת שחקן בליגה שיכול לשמור עליו באפקטיביות (למי ששכח, לכו תראו את סוף הסדרה בין הת’אנדר לספרס ב-2016, קוואי לאונרד נראה אנושי לידו) ובמערכת של הווריורס הוא הפך להיות המנגנון אל-כשל. כשהנעת הכדור כושלת או כאשר ההתקפה מאבדת את הקצב שלה, דוראנט יכול לייצר לעצמו מצב קליעה איכותי מול כל שומר בכל נקודת זמן. הוא סטיית תקן בעולם הכדורסל וזה מה שמאפשר לו לדפוק שלשה על הראש של לברון ג’יימס ברגע הכי חשוב בפיינלס.
לרוקטס יש את הכלים להקשות על הווריורס בהתקפה. יש להם אורך, החילופים שלהם מושלמים וקלינט קאפלה הוא כנראה הביג-מן הכי מותאם להתמודד עם המשחק של גולדן סטייט. יש להם אפילו שחקן תחרותי יותר מדריימונד גרין בדמות כריס פול.
אבל עדיין, When all others fail, יש לווריורס את הג’וקר הזה שיכול לקלוע מכל מקום בכל זמן ולגמור את המשחק. בפלייאוף 2014 כריס פול שמר על דוראנט בכמה פוזשנים וחשף את החולשה שלו כשחקן פוסט. בפלייאוף הנוכחי, מתוך השחקנים שמשתמשים בפוסט-אפ לפחות בפוזשן אחד למשחק, דוראנט הוא הרביעי ביעילותו עם 1.28 נק’ פר פוזשן. מעליו נמצאים רק ת’דאוס יאנג (1.33), מרקיף מוריס (1.46) And our lord and savior ג’ייסון טייטום (1.54 נק’ פר פוזשן). בעוד שלושת השחקנים שמדורגים מעליו הם כנראה תוצר של גודל מדגם קטן, דוראנט בהחלט שדרג את יכולות הפוסט-אפ שלו וקשה למצוא חור במשחק שלו שאפשר לנצל.
יכול מאוד להיות שבהיעדר פתרון לבעיה הזו מצד מייק דאנטוני, דוראנט יהיה שובר השוויון בסדרה הזו.
האם לסלטיקס יש יתרון מנטלי בסדרה מול הקאבס?
בהחלט. הסלטיקס לא תכננו להיות פה, ואף אחד לא נתן להם סיכוי להיות פה. הם פה למרות ששני השחקנים הכי טובים ברוסטר שלהם על אזרחי ולמרות שבשתי הסדרות הקודמות הם היו בחסרון רציני בעמודת הכשרון. זה אומר שכל מה שהם ישיגו מול הקאבס בסדרה הזו יהיה הישג. הפסד 4-2? לא נורא, בעונה הבאה עם קיירי והייוורד נחזור וניתן להם בראש. סוויפ? טוב, ברור, בלי קיירי והייוורד אין לנו מה למכור. בעונה הבאה זה יראה אחרת לגמרי.
עם זאת, יש גם איזושהי בעיה פסיכולוגית עם להיות Ahead of Schedule. כל מה שהסלטיקס יגיעו אליו העונה יחשב כרף התחתון בשנים הבאות. אם הם יפסידו 4-2 ללברון עכשיו, בעונה הבאה הצפי יהיה לפחות לעלות לפיינלס. כל דבר פחות מזה יחשב לכשלון. מצד אחד, לכולנו ברור שהסלטיקס יהיו טובים יותר בעונה הבאה עם קיירי והייוורד בריאים ועוד התפתחות של טייטום ובראון. מצד שני, זה מה שחשבנו על לברון ג’יימס ב-2007 כשהוא סחב את קליבלנד לגמר המזרח. בפועל, זה היה הרגע שבו הציפיות התחילו להכביד עליו.
הסלטיקס צריכים להנות מהרגע הזה, זה אולי הרגע האחרון בו הם יהנו מיתרון מנטלי בפלייאוף, בטח מול לברון.
כמה חשובה הסדרה בין הרוקטס לווריורס לעתיד הליגה?
אני לא אוהב להיות אובר-דרמטי, בעיקר כי כבר הייתי מאוד דרמטי לגבי כל המעבר של דוראנט לווריורס ועל אפקט הפרפר שהוא יצר בליגה, אבל יש תחושה שהסדרה הזו היא מעין קו פרשת מים בכל הנוגע לתחרותיות בליגה.
התחושה הזו מקוננת בתוכי משום שאם הווריורס יפרקו את הרוקטס, הקבוצה שנבנתה כדי להתמודד עם הווריורס, שהמנהל שלה לא ישן כבר שנתיים רק כי הוא חושב איך להילחם בלוחמים, אז איזו תקווה יש לשאר הליגה?
כתבתי את זה בקיץ שעבר אחרי שהווריורס זכו באליפות, אבל אין לי בעיה למחזר את זה כי זה עדיין רלוונטי.
“הכדורסל של הווריורס הוא פנטסטי, הוא טיקי-טאקה, הוא אורגזמה. אבל אולי הגענו לשלב שאחרי האורגזמה? אולי הגענו לשלב שבו כל מה שאנחנו רוצים זה להזמין לגולדן סטייט מונית ושתשאיר אותנו לבד? אולי הגענו לשלב שבו כבר לא עומד לנו מעוד שלשה מפלצתית של סטף קרי או מתנועה מרהיבה בלי כדור של קווין דוראנט? אולי כאשר מוציאים מהספורט את מרכיב המתח הוא הופך להיות הצגה, תיאטרון, ויש גבול לכמה אנחנו מסוגלים לראות הצגות בתיאטרון.”
אני בוודאות כבר הגעתי לשלב הזה, אבל לרוקטס יש פוטנציאל להחזיר את מרכיב המתח לעולם שלנו. ואם אנחנו נקבל גם את הקבוצה המטורפת של הווריורס וגם את מרכיב המתח בחזרה, הסדרה הזו הולכת להיות מחשמלת.
אני מקווה ל-3-4 לרוקטס ול-2-4 לקליבלנד. אני חושש מאוד מ-1-4 לווריורס ו-0-4 ללברון. כשברקע מתחילות השיחות על הארכת חוזהו של קליי תומפסון, הכוכב הראשון של הווריורס שיכול לעזוב ולפגוע בהרמוניה של הקבוצה ההיסטורית הזו, זה משהו שכל עולם הכדורסל צריך לחשוש ממנו.
Comments