תם הפורפליי

בואו נגיד את האמת. העונה הרגילה הזו הייתה הכי מוזרה שאני זוכר. היא כנראה העונה הרגילה שאפשר ללמוד ממנה הכי מעט לגבי הפלייאוף המתקרב, כמו דייט ראשון ארוך מאוד שאי אפשר להסיק ממנו על המשך הקשר. הפרס בקצה של העונה הזו, עבור מי ששרד אותה, יכול להיות אחד הפלייאופים הגדולים בעשור האחרון. העונה הרגילה הזו עוד עלולה להתברר כשתי העונות הראשונות של ברייקינג בד, אלו שהפכו את שלוש העונות שהגיעו לאחר מכן לכל כך הרבה יותר מתגמלות ואפיות.

למה זה עלול להתברר כאחד הפלייאופים הגדולים בעשור האחרון?

קודם כל, כל הסופרסטארים הגדולים של הליגה בריאים. בעונה שעברה קווין דוראנט וסטף קרי לא היו במשחק. לפני שנתיים לברון פספס את הפלייאוף והפציעות של דוראנט וקליי תומפסון עיצבו את הפלייאוף לרעה.

מעבר לכך, אין פייבוריטית ברורה כמו בימי גולדן סטייט. בניגוד לתקופה של KD בווריורס, העונה כמעט שליש מקבוצות הליגה רואות את עצמן כמועמדות לגיטימיות להניף את גביע לארי אובריאן, כשבפועל רק אחת מהן תעשה זאת וחלק מהן יעופו הביתה כבר בסיבוב הראשון או השני.

אתם זוכרים את פלייאוף 2016? עם הסדרה האדירה בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו ואז הקרב האדיר בין גולדן סטייט לת'אנדר ואז הסדרה האלמותית בין הווריורס לקאבס? יכול להיות שנקבל בפלייאוף הזה קרבות דומים. קרבות במשקל כבד. זה יהיה פיצוי הולם עבור עונה רגילה שהרגישה קצת off ביותר מדי רגעים.

לכן, לכבוד הפוסט-סיזון הבא עלינו לטובה (שימו לב שלראשונה פוסט-סיזון ופלייאוף הן לא מילים נדרפות), החלטתי לדרג את 10 הקבוצות הכי מעניינות מבחינתי. הסברים, פירוטים ונימוקים מיד יגיעו.

Honorable mentions:

· פורטלנד טריילבלייזרס – הבלייזרס הם הקבוצה הכי חמה בליגה והם הצליחו להימנע מהפליי-אין ולקבל מצ'-אפ לא רע מול הנאגטס. יחד עם זאת, יש להם תקרת זכוכית די ברורה כבר שנים וקשה לי לראות אותם מצליחים לשחזר את ההישג שלהם מפלייאוף 2019 (שבו הם הודחו בסוויפ תחרותי אך כואב מול הווריורס נטולי KD בגמר המערב). אני פשוט לא סומך על ההגנה שלהם.

· דאלאס מאבריקס – אנחנו הולכים לקבל שחזור של סדרת הסיבוב הראשון מהבועה בשנה שעברה בין הקליפרס למאבס. פורזינגיס יקבל עוד הזדמנות להוכיח את עצמו בפלייאוף (שיחק רק 3 משחקי פלייאוף בקריירה שלו עד כה) ולוקה דונצ'יץ' יכול להיות השחקן הכי טוב בסדרה שבה משחק קוואי לאונרד, אבל קשה לי להאמין שהקליפרס יחנקו כבר בסיבוב הראשון. המאבס יצטרכו התעלות של כמה שחקני משנה בשביל לצלוח את הסדרה הזאת.

· בוסטון סלטיקס – העונה הזו של הסלטיקס מרגישה קצת כמו העונה הקודמת של הסיקסרס, שהתחילה עם הבטחה גדולה והסתיימה בסוויפ מאכזב בידי הסלטיקס. יתכן מאוד שנראה את תמונת המראה של זה בשבועיים הקרובים.

· ניו יורק ניקס ואטלנטה הוקס – סתם כי לא נעים לי לא להזכיר את הקבוצות שסיימו מקומות 4-5 במזרח, למרות שכנראה אף אחת מהן לא תעשה חיים קשים מדי לג'ואל אמביד בסיבוב השני

· וושינגטון וויזארדס – הפליי-אין הומצא בשביל קבוצה כמו וושינגטון, שהתחברה לה בחצי השני של העונה. מאז ה-12 לאפריל לוויזארדס היה את המאזן הטוב בליגה (ביחד עם הניקס) והם בטופ 10 גם ביעילות התקפית וגם ביעילות הגנתית. כל אחד מחמשת ההפסדים שלהם הוכרע על חודו של פוזשן אחד או בהארכה. ראסל ווסטברוק נראה כמו ראסל ווסטברוק מ-2017 ובראדלי ביל מפציץ ללא רחמים. עם המומנטום שלהם הם פייבוריטים בעיני למשחק מול הסלטיקס נטולי ג'יילן בראון, מה שיבטיח לנו סדרת פלייאוף פיקנטית במיוחד בין ווסטברוק לדוראנט (שכנראה תסתיים בסוויפ אכזרי, אבל עדיין פיקנטי).

מקום 10 – פיניקס סאנס

החדשות הטובות הן שפיניקס שברה את בצורת הפלייאוף שלה והגיעה לפלייאוף לראשונה מאז 2010. היא עשתה זאת בסטייל וסיימה במקום ה-2 בקונפרנס, כשעד הלילה האחרון היא התחרתה על המקום ה-1. היא עשתה זאת עם כדורסל חכם וחמישייה מאוזנת.

החדשות הרעות הן שהם ככל הנראה יפגשו את האלופה המכהנת כבר בסיבוב הראשון, ושיש להם מצ'-אפ בעייתי מאוד. אל מול סוללת הביג-מנים של הלייקרס (דייוויס, הארל, גאסול, דראמונד) לסאנס יש רק את הגולְמיות של דאנדרה אייטון ואת הגולֶמיות של דריו שאריץ'.

עם זאת, לסאנס יש המון מה להרוויח מהופעת הפלייאוף שלהם. אייטון ודווין בוקר ומיקאל ברידג'ס יקבלו טבילת אש ראשונה בפוסט-סיזון וזה יתן להם, בתקווה, בטחון וניסיון לקראת השנים הבאות, בהן הסאנס ימשיכו להיות כח עוצמתי במערב.

מקום 9 – מיאמי היט

ערב פתיחת העונה כתבתי על מיאמי ושאלתי את עצמי האם ההצלחה של מיאמי בבועה תתורגם לעונה הזו. ניסיתי להבין האם ההצלחה של ההיט, שהיו בסך הכל הקבוצה החמישית בהיסטוריה שהגיעה לפיינלס ממקום 4 ומטה בקונפרנס, הייתה רעש סטטיסטי שנבע מכך שהבועה הייתה אירוע חד פעמי או שמא היא אינדיקציה למשהו אחר.

מה שמוזר זה שגם אחרי עונה של 72 משחקים עדיין קשה לי לענות על השאלה הזאת. מיאמי פתחה את העונה בצורה נוראית בגלל פציעות וקורונה ועשתה לא מעט שינויים תוך כדי העונה, חלקם מוצלחים יותר (טרבור אריזה) ומוצלחים פחות (ויקטור אולדיפו). ג'ימי באטלר נתן את העונה הכי טובה בקריירה שלו ובם אדבאיו המשיך במגמת ההתקדמות שלו, אבל איכשהו עדיין ההיט נראו תקועים.

ולפתע, בחודש האחרון נראה שהם הצליחו לדייק את עצמם. יש להם את ההתקפה השלישית בטיבה בליגה ב-15 המשחקים האחרונים, טיילר הרו נראה שוב כמו שחקן כדורסל וההיט הצליחו להשתחרר מהפלוטון של הפליי-אין ולהתבסס במקומות 4-6.

מה שהכי מעניין הוא שלהיט היה משחק מול הבאקס השבוע שהכריע האם שתי הקבוצות יפגשו בסיבוב הראשון של הפלייאוף (במידה והבאקס היו מנצחים) או שההיט יצליחו להשתחל למקומות 4-5 ולבראקט עדין יותר (במידה וההיט היו מנצחים). ההיט עלו בלי ג'ימי באטלר למשחק הזה וחטפו בראש, מה שמעורר המון סימני שאלה לקראת השחזור של חצי הגמר האזורי מהעונה שעברה.

האם ההיט רוצים את הבאקס? האם הם עשו טנקינג בכוונה כי הם מרגישים שיש להם מצ'-אפ טוב מול יאניס וחבריו? האם הם מסוגלים לשחזר את ההישג הענק שלהם מהבועה?

יכול מאוד להיות שכן. אני עדיין נוטה לכיוון הבאקס (תכף נגיע גם אליהם) אבל הסדרה הזו היא בדיוק החומר ממנו נוצרים סיפורי פלייאוף אדירים.

מקום 8 – גולדן סטייט

ב-15 המשחקים האחרונים של העונה (שהם 20% מכלל העונה) לווריורס הייתה את ההגנה השניה בטיבה בליגה ואת הנט רייטינג הרביעי בטיבו בליגה. תוסיפו לזה את הנסיון האינסופי של סטף קרי ודריימונד גרין וסטיב קר במשחקים גדולים והנה לכם המדורגת 8 הכי לא טיפוסית אי פעם.

למרות שהווריורס לא פייבוריטים מול הלייקרס במשחק הראשון של הפליי-אין הם כן פייבוריטים להגיע לפלייאוף דרך המשחק השני ושם תהיה להם הזדמנות להתחיל לסלול את הדרך לקאמבק הגדול שמתוכנן בעונה הבאה. הקאמבק הזה תלוי בהתקיימות של שלושת התנאים הבאים:

1. סטף ימשיך להיות בשיאו התקפית ודריימונד ימשיך להיות בשיאו הגנתית

2. קליי תומפסון יחזור ויהיה 80% ממה שהוא היה לפני הפציעות

3. הווריורס יצליחו לחלץ איזשהו ערך מג'יימס ווייזמן והבחירה של מינסוטה (מוגנת טופ 3)

בפלייאוף הקרוב נהיה עדים רק לקיומו של תנאי מס' 1 ואולי גם נגלה אם לאנדרו וויגינס יש איזשהו גן פלייאוף שהוא הסתיר במשך 8 עונות. זה כנראה יספיק במקרה הכי טוב להדחה בחצי הגמר האזורי, אבל הסקרנות סביב הווריורס היא כמו הסקרנות סביב מכונית יוקרה שעברה תאונה ועכשיו עוברת שיפוץ מהיסוד. זה יהיה מרתק לראות איך המכונה הזאת נוסעת שוב על הכביש.

זמן טוב להיזכר שבפעם האחרונה שסטף קרי היה בפלייאוף הוא עשה דברים כאלה.

מקום 7 – דנבר נאגטס

עד הפציעה של ג'מאל מארי הנאגטס היו מדורגים הרבה יותר גבוה בדירוג הוירטואלי שלי, אלא שהקרע ברצועה של מארי קרע גם את שאיפות האליפות שלהם. אמנם הכעכים (בראשותו של ניקולה יוקיץ' המופלא ובעזרתו האדיבה של מייקל פורטר ג'וניור) הצליחו לשמור על מאזן מרשים בהיעדרו של מארי (5-13), אבל ללא יכולת האלתור של מארי מעמדת הפוינט גארד, זו שחיסלה את הקליפרס בבועה, קשה לראות את הנאגטס משחזרים את ההישג שלהם משנה שעברה.

כדי לעשות זאת, הם יצטרכו להתמודד שוב עם הצמד של דמיאן לילארד וסי.ג'יי מקולום, אותו צמד שהדיח אותם ב-7 משחקים בפלייאוף 2019. דיים וסי.ג'יי יתקפו את יוקיץ' בהגנה בכל הזדמנות וזו הולכת להיות כנראה אחת הסדרות הכי התקפיות בסיבוב הראשון. במידה והנאגטס ישרדו את הבלייזרס, ההנחה הסבירה היא שלברון ו-AD יחכו להם בחצי הגמר לשחזור של גמר המערב מהשנה שעברה. אז, עם מארי, זה נגמר בחמישה משחקים לטובת הלייקרס.

מה שבכל זאת יהיה מעניין לעקוב אחריו מבחינת הנאגטס זה מייקל פורטר ג'וניור והשילוב של ארון גורדון. הנאגטס צריכים להשתמש בפלייאוף הזה כדי לבדוק אם יש להן אפיק התקדמות אחר אל עבר התואר חוץ מלשבת ולחכות עד שמארי יבריא. יכול להיות שדרך MPJ (שקולע 23.5 נק' למשחק ב-56% מהשדה ו-49% מהשלוש מאז שמארי נפצע) הם גם יכולים להגיע אל היעד הנכסף.

מקום 6 – יוטה ג'אז

ב-2015 אטלנטה הוקס הייתה הקבוצה הכי חמה ב-NBA. היא הייתה כל כך חמה שהיא נתנה לי השראה לכתוב פוסט שכותרתו הייתה The times, they are a changin’. אני הייתי מאוהב באטלנטה ההיא, שיצגה את ההפך מתרבות הסופרסטארים שהשתלטה על ה-NBA. זו הייתה קבוצה במובן הכי קיטשי של המילה. כל החמישייה שלה נבחרה להיות שחקן החודש של הקונפרנס המזרחי בינואר 2015 באקט הכי שמאלצי של ה-NBA אי פעם. הם סיימו את העונה עם 60 נצחונות ועם המאזן הכי טוב במזרח בפער ניכר.

אלא שבפלייאוף האמת התגלתה. ההוקס התקשו מול וושינגטון בחצי הגמר האזורי ובגמר המזרח הם הודחו בסוויפ מהדהד מול לברון והקאבס, למרות שהיה להם יתרון ביתיות ולמרות שקיירי ארווינג וקווין לאב לא היו כשירים בסדרה הזו. תמיד היה פער בין העונה הרגילה לבין העונה האמיתית בפלייאוף, אבל אטלנטה ההיא הייתה דוגמא להתרחבות של הפער הזה. עד כדי כך שקבוצה שניצחה 60 משחקים בעונה הרגילה ומדורגת ראשונה בקונפרנס לא מהווה בכלל איום על התואר.

מאז קיבלנו עוד כמה קבוצות דמויות-הוקס שהיו מרשימות מאוד בעונה הרגילה וכשלו בפלייאוף. טורונטו של 2016-2018 הייתה כזו, הבאקס בשנתיים האחרונות היו כאלו, והשאלה שמלווה אותי לאורך כל העונה הזו היא האם הג'אז של העונה הנוכחית הם ההוקס של 2021?

הנטייה הסטטיסטית שלי היא להגיד לא. הקייס הסטטיסטי של הג'אז הוא חזק כמו הדו-ראשי של רויס אוניל. יש להם את ההתקפה הרביעית בטיבה בליגה, את ההגנה השלישית בטיבה בליגה, את הנט הרייטינג הטוב בליגה בפער ניכר (9.0+, הקליפרס מקום שני עם 6.1+). הם זורקים שלשות בקצב היסטורי (45.3% מהזריקות שלהם מגיעות מחוץ לקשת) והם הקבוצה עם הנתון שלשות למשחק (16.7) הכי גבוה בהיסטוריה של המשחק.

מעבר לכך, יש להם (ככל הנראה) את שחקן ההגנה של העונה (רודי גובר), כוכב שאפשר לתת לו את הכדור במאני טיים בדמות דונובן מיצ'ל, ובעיקר, יש להם כימיה והמשכיות. בליגה שבה נראה שכל קבוצה עושה ספיד דייטינג עם הרוסטר שלה, הג'אז מנגנים עם אותה תזמורת כבר כמה עונות ברצף. הגרסה הזו של הקבוצה כבר רצה שתי עונות ביחד. זה מטורף כמה זה נדיר ב-NBA של היום, אבל יש לזה משמעות. לפחות בעונה הרגילה. האם גם יש לזה משמעות בפלייאוף?

זו שאלת מיליון הדולר מבחינת הג'אז, כי למרות הקייס הסטטיסטי המרשים שלהם, עדיין יש תחושה חמקמקה שזה יקרוס בפלייאוף כמו שזה קרס אצל ההוקס. ב-5 הדקות האחרונות של משחקים שהוכרעו ב-5 נקודות או פחות (או בעברית – בקלאץ') לג'אז יש מאזן סביר של 13-17. ל-4 קבוצות במערב יש אחוזי הצלחה גבוהים יותר מהם במשחקים כאלו. האחוזים של דונובן מיצ'ל יורדים לאזורי הגבינה הצפתית בדקות הללו. האם הכימיה וההמשכיות והשלשות וההגנה של גובר יעמדו בפרץ גם מול קוואי ופול ג'ורג'? ואז מול לברון ואנתוני דייוויס?

אני חושש שלא, אבל אני אשמח מאוד לגלות שאני טועה.

מקום 5 – פילדלפיה 76

בואו נחזור בזמן שנתיים אחורה. פילדלפיה בדיוק סיימה סדרת חצי גמר אלמותית עם טורונטו שהוכרעה על ידי קליעה מופרעת של קוואי לאונרד. למרות ההפסד הצורב ג'ואל אמביד נראה מדהים והתהליך שסם הינקי החל אי שם ב-2013 נראה בשל להתפוצצות.

בשלב הזה אלטון בראנד התערב. הוא ויתר על ג'ימי באטלר, החתים את טוביאס האריס על חוזה עצום והביא את אל הורפורד כדי לעזור לאמביד. הלוגיקה מאחורי המהלכים הללו הייתה שהסיקסרס הולכים בכל הכח על גודל ופיזיות על חשבון קליעה, די בניגוד לכל שאר הליגה. ההימור הזה היה נועז, אבל התברר כפלופ. פילדלפיה סיימה את העונה במקום ה-6 במזרח, הודחה בסוויפ מכאיב מול הסלטיקס ויצאה לקיץ מלא מחשבות והרהורים.

בקיץ הזה בראנד קיבל קידום שכל מטרתו הייתה שיפסיק להתערב בנעשה בקבוצה (ההגדרה המילונית ל-failing up) ודריל מורי הגיע מטקסס כדי לתקן את הנזק.

מה שמדהים זה באיזו מהירות ובאיזו אלגנטיות מורי עשה את זה.

הוא נפטר מהורפורד (והחוזה המגביל שלו) ומג'וש ריצ'ארדסון המאכזב בתמורה לסת' קרי ודני גרין ובנה את אחת החמישיות המאוזנות והחזקות בליגה. רק החמישייה של פיניקס שיחקה יותר דקות ביחד מהחמישייה של פילדלפיה והנט רייטינג של פילי (14.0+ לעומת 4.7+) היה משמעותית טוב יותר.

זה נבע מכמה גורמים. הראשון והמרכזי שבהם הוא שג'ואל אמביד הפך ל-MVP. הוא לא יזכה בתואר כי יוקיץ' וזה, אבל הוא לגמרי ברמה הזו. הוא עוגן הגנתי ברמה הגבוהה ביותר. הוא מגן על 7.7 זר' באזור הטבעת. רק 5 שחקנים בליגה נמצאים בכלל באזור הזה משום שרק חמשת השחקנים הללו (מיילס טרנר, אמביד, קלינט קאפלה, יעקוב פולטל ורודי גובר) מסוגלים להתמודד עם עומס כזה באזור הטבעת.

אבל מה שיותר מרשים הוא איך אמביד הפך להיות עוגן התקפי. יותר משליש מהפוזשנים שלו הם פוסט-אפים, והוא נמצא בליגה משלו בכל מה שקשור לאמנות הזו, בטח כשמשקללים את התדירות ואת היעילות שלו.

מעבר לאמביד, בן סימונס עשה צעד קדימה מבחינה הגנתית והפך את כל הדיון לכמה שלשות הוא זורק לפחות מעניין. טוביאס האריס נראה יותר באלמנט שלו כשחקן השלישי הכי טוב בקבוצה (למרות שהוא מרוויח כמו השחקן הכי טוב) והרול-פליירס מסביב עושים את עבודתם.

לסיקסרס יש בראקט יחסית נח עד הגמר האזורי ושם אנחנו נראה האם הם ימשיכו מהנקודה שבה קוואי עצר אותם ב-2019 או שאולי השדים מהעונה שעברה, גם שלהם עצמם וגם של דוק ריברס (שהפסיד בפעם השלישית בקריירה סדרת פלייאוף שהוא הוביל בה 1-3), עדיין מהדהדים בראשם.

מקום 4 – לוס אנג'לס קליפרס

העונה הרגילה שהסתיימה לא מעניינת מבחינת הקליפרס. אחרי המלטדאון בפלייאוף האחרון מול דנבר שום דבר לא מעניין חוץ ממה שהקליפרס יעשו בפלייאוף הקרוב.

למען האמת, קצת נמאס לי לכתוב על הקבוצה הזו ועל כמה פול ג'ורג' חייב לתת הופעה בפוסט-סיזון הנוכחי כדי להציל את הנרטיב של הקריירה שלו וכמה המעמד של קוואי לאונרד כאחד השחקנים הגדולים של הדור הנוכחי נמצא בסכנה, במיוחד כשאנחנו נמצאים רגע לפני שהתמונה תתבהר לגבי שני הכוכבים החצי-מאוסים הללו, אבל עדיין חשוב להדגיש מה נמצא פה על הכף.

הקליפרס השקיעו את כל ההון שלהם בקוואי לאונרד ופול ג'ורג' מתוך כוונה להשתלט על לוס אנג'לס ולהפסיק להיות האחות החורגת והמכוערת של הלייקרס. במשך כל העונה שעברה הם היו עסוקים ב-load management של קוואי במטרה להביא אותו בשיא הכושר לפלייאוף אלא שבסופו של דבר הם התפרקו מול הנאגטס לפני שהספיקו להיפגש עם הלייקרס.

ההפסד מול הנאגטס חשף את בעיית המנהיגות של הקליפרס. ברגע שחלק אחד במכונה החל לחרוק, הכל יצא משליטה עד לרמה שפול ג'ורג' פגע בצד של הקרש במאני טיים של גיים 7. הם אמנם הפסידו ב-7 משחקים, אבל התחושה הייתה של תבוסה מרה.

מה השתנה העונה? ובכן, לא המון. טיירון לו זז כסא אחד ימינה, סרג' איבקה הגיע לעבות את הקו הקדמי על חשבון מונטרז הארל וראג'ון רונדו הגיע על חשבון לו וויליאמס כדי לעבות את השריר המנהיגותי. האם זה יספיק? האם קוואי ו-PG עשו איזשהו צעד קדימה מהצד שלהם? האם הקליפרס בשלים להשתלט על לוס אנג'לס?

לפי המיני-טנקינג שהם עשו כדי להימלט מהבראקט של הלייקרס (במידה והלייקרס ינצחו את גולדן סטייט) נראה שהם עדיין קצת חוששים מהצל של עצמם. הם אמנם סידרו לעצמם (כנראה) בראקט נטול-לייקרס אבל עדיין הם יצטרכו לעבור דרך המאבס והג'אז ובסופו של דבר כנראה גם דרך הלייקרס. הפלייאוף הזה יהיה המבחן האולטימטיבי עבור הקבוצה הזו. הוא יספק הרבה סימני קריאה סביב סימני השאלה שמתהווים סביב הקבוצה ובראשם - האם בגרסתה הנוכחית היא יכולה להוות איום על המערב ועל התואר.

מקום 3 – מילווקי באקס

כדי להבין את החשיבות של הפלייאוף הקרוב מבחינת מילווקי חייבים את הקונטקסט של שני הפלייאופים האחרונים. הבאקס היו הקבוצה הטובה בעונה הרגילה בשנתיים האחרונות, אבל פעמיים הם כשלו בפלייאוף. ב-2019 הם כבר הובילו 0-2 על טורונטו בגמר האזורי לפני שהפסידו בשתי הארכות במשחק 3 ונתנו לקוואי להשתלט על הסדרה. ב-2020 בבועה הם הושפלו על ידי ההיט בחצי הגמר האזורי.

ההפסד של הבאקס מול ההיט היה רגע משברי עבור הפרנצ'ייז. כמה חודשים לאחר מכן יאניס אנטטוקונמפו היה זכאי לחתום על הסופר-מקס ובמידה והוא לא היה חותם לפני תחילת העונה זה היה שם סימן שאלה ענק סביב העתיד שלו בפרנצ'ייז ולמעשה מתחיל את עונת הציד. כל ציוץ של אדריאן ווז'נרובסקי או שאמס צ'רניה היה גורם למדינת וויסקונסין לעצור את נשימתה.

הבאקס הימרו על כל הקופה ועשו טרייד אמיץ ומסוכן על ג'רו הולידיי שבמסגרתו הם ויתרו על הגמישות העתידית שלהם בכל מה שקשור לבחירות דראפט. הם למעשה הימרו שהולידיי יהווה שיפור מספיק משמעותי ביחס לאריק בלדסו בעמדת הפוינט גארד כך שיאניס ישתכנע לחתום.

זה עבד. ב-15 בדצמבר יאניס חתם על הסופר-מקס ולחץ הדם הקולקטיבי של הפרנצ'ייז ירד. הם הצליחו לשמור על הסופרסטאר שלהם. כעת הם היו פנויים לחשוב איך הם עושים את קפיצת המדרגה ומה הם צריכים לעשות שונה לעומת העונות הקודמות.

הדבר המרכזי שהשתנה אצל הבאקס הוא הדרך בה הם משתמשים ביאניס. ה-Usage של ה-MVP המכהן ירד משמעותית (מ-36.3% בעונה שעברה ל-32% העונה) ואילו הקליעה המשופרת מסביבו הפכה אותו ליעיל יותר. הוא הרבה יותר יעיל העונה בבידודים (קולע יותר באחוזים טובים יותר ומאבד פחות, נשבע לכם, תסתכלו בטבלה למטה). יש הרבה פחות פוזשנים שבהם יאניס נתקל בחומה שתוקעת לבאקס ברקס לכל הפואנטה ההתקפית שלהם.

אלמנט נוסף שהשתנה אצל הבאקס העונה הוא הגיוון ההגנתי שלהם. בניגוד לעונות קודמות, בהן הם היו ההגנה הטובה בליגה, העונה הם בקושי סיימו בטופ 10, למרות התוספת המבורכת של הולידיי. אחד ההסברים לכך הוא שהבאקס התנסו בכל מיני שיטות הגנתיות, כולל חילופים (שהם לא ניסו יותר מדי בעבר), והיה לזה שכר לימוד. הסבר נוסף הוא שפשוט השיטה ההגנתית של הבאקס כבר פחות מתאימה לליגה של היום.

השיטה שהביאה את הבאקס להיות ההגנה הטובה בליגה הייתה מבוססת על חסימת הטבעת תוך כדי ויתור מסוים על שלשות לא מהפינה. כלומר לחסום בכל מחיר את הזריקות הכי יעילות (מאזור הטבעת) ולפתות את הקלעים המפוקפקים של היריבות לזרוק שלשות מהאזורים הפחות היעילים של הקשת.

ב-NBA של היום יש פחות ופחות קלעים מפוקפקים. העונה הממוצע של הליגה בזריקות משלוש היה 36.7%, הכי גבוה אי פעם. בעוד הערך של הנקודות שהבאקס מונעים באזור הטבעת נשאר אותו דבר הערך של השלשות שהם מאפשרים עלה.

כנראה שהירידה של הבאקס בדירוג ההגנתי היא איזשהו שילוב של שני הפרמטרים הללו, ויהיה מעניין לראות איך כל זה ישתלב בסדרה מול ההיט.

בשנים האחרונות זה נהיה נדיר לראות סדרות פלייאוף חוזרות על עצמן שנה אחרי שנה. התחלופה הגבוהה של השחקנים הביאה לכך שחוץ מגולדן סטייט מול קליבלנד (שגם לה לא הייתה יותר מדי משמעות ברגע שדוראנט עבר לווריורס) לא היו שחזורים של סדרות, בטח לא כאלו עם פוטנציאל נפיץ.

העונה יש פוטנציאל לכמה וכמה שחזורים כאלו (סלטיקס-סיקסרס בסיבוב הראשון, דנבר-לייקרס בסיבוב השני) אבל לאף אחת אין את המטען הרגשי כמו ההיט והבאקס שיפגשו פחות משנה אחרי שההיט השפילו את הבאקס בבועה. בם אדבאיו התגלה כיאניס-סטופר האולטימטיבי ולמרות שהסדרה הזו הייתה תחרותית יותר ממה שאנחנו זוכרים, הבאקס, שהיו הפייבוריטים לצאת מהמזרח, עפו בחמישה משחקים.

כעת יש להם הזדמנות לנקום, ולא פחות חשוב, נראה שהם רוצים לנקום. לבאקס הייתה את האופציה לברוח מהמצ-אפ הזה אם הם היו מושיבים את הכוכבים שלהם בסוף השבוע ומאפשרים למיאמי לנצח ולהתבסס במקומות 4-5, אבל הם עלו עם ההרכב החזק שלהם וניצחו בקלות. הם לא התגרו באלוהי הכדורסל כמו הקליפרס. הם מוכנים לקרב להחזרת כבודם העצמי.

ואם הם ישרדו את הסדרה מול הקבוצה הכי מאתגרת שהם יכלו לבקש לעצמם בסיבוב הראשון, הם ימצאו את עצמם מול הקבוצה שמאתגרת את כל עולם הכדורסל בסיבוב השני.

מקום 2 – ברוקלין נטס

האוהד הניטרלי לא אוהב את הנטס. הוא לא אוהב את הנטס כי זו לא קבוצה שנבנתה אורגנית כמו אוקלהומה סיטי בזמנו עם דוראנט, ווסטברוק והארדן, או גולדן סטייט עם סטף וקליי ודריימונד. היא אפילו פחות אורגנית ממיאמי של הביג-3 עם לברון, ווייד ובוש.

הוא לא אוהב את הנטס כי לכוכבים שלהם, אף על פי שהם קוסמים על המגרש, יש קוף די מסריח על הגב. הארדן עם כל כשלונות הפלייאוף הצורמים שלו ביוסטון, קיירי עם האפיזודה המכוערת שלו בבוסטון ודוראנט שכבר כנראה הפסיק לחפש איך להלבין את הכתם שדבק בו במעבר מהת'אנדר לווריורס ב-2016.

אבל אני חושב שהסיבה האמיתית שהאוהד הניטרלי לא אוהב את הנטס היא כי הם מאיימים על הסדר הקיים ב-NBA. אם הנטס יקחו אליפות, ועל הנייר הם הפייבוריטים לעשות זאת, זו תהיה אליפות מסוג שונה מאלו שהתרגלנו אליהן, והיא כנראה תבשר על תחילתו של עידן חדש ב-NBA.

ראשית, הנטס יהיו אלופה שמתבססת על התקפה ולא על הגנה. הנטס סופגים 113.1 נק' ל-100 פוזשנים, שווה ערך להגנה ה-22 בטיבה בליגה. מבחינת יעילות הגנתית האלופה הכי גרועה הגנתית ב-25 השנים האחרונות הייתה גולדן סטייט ב-2018 (106.8 נק' ל-100 פוזשנים) ומבחינת דירוג האלופה הכי גרועה הגנתית הייתה הלייקרס ב-2001, שגם דורגו 22. עם זאת, אף אלופה אחרת בטווח הזמן הזה לא דורגה נמוך יותר מ-11 ביעילות הגנתית בעונה הרגילה (הווריורס ב-2018). אם הנטס יקחו אליפות הם יהיו מחוץ לגרף.

למעשה, אין תקדים לקבוצת הגנה כל כך רעה שלוקחת אליפות, בטח אם אין לה איזושהי היסטוריה של הצלחות (כמו שהיה ללייקרס ב-2001 או לווריורס ב-2018). אם הנטס יקחו אליפות הם ייצרו מודל חדש לאלופה. כולנו גדלנו על אקסיומות כמו offense wins games, but defense wins championships. אם הנטס ילכו עד הסוף, הילדים של היום יגדלו על אקסיומות אחרות.

אלא שהנטס לא מסתפקים רק בלאתגר את הנחות היסוד שלנו בכל הקשור לחשיבות של הגנה עבור קונטנדרית, אלא הם גם מאתגרים את הנחות היסוד בכל הקשור לכימיה קבוצתית והחשיבות של העונה הרגילה.

עד קיץ 2007 המושג של קונטנדרית אינסטנט לא היה קיים. קונטנדריות היו נבנות במשך שנים, עקב בצד אגודל, על בסיס בחירות דראפט ומהלכים ממזריים של הג'נרל מנג'ר. אלא שבקיץ 2007 דני איינג' עשה טריידים על קווין גארנט וריי אלן, חיבר אותם עם פול פירס ויצר קונטנדרית בין לילה. הסלטיקס לקחו אליפות באותה עונה ולמעשה הניחו את היסודות להחלטה של לברון ג'יימס לעבור למיאמי בקיץ 2010. מאז הכל השתנה ב-NBA.

מ-2008 היו 3 וחצי קבוצות שזכו באליפות מבלי שהן היו צריכות לעדכן גרסה, כלומר בגרסה הראשונה שלהן. הסלטיקס ב-2008, הראפטורס ב-2019 (זו הייתה הגרסה הראשונה והאחרונה שלהם), הלייקרס בעונה שעברה והווריורס ב-2017 (חצי בגלל שהבסיס היה קיים שם גם לפני דוראנט).

בדקתי עבור כל אחד מההרכבים הבכירים של הקבוצות הללו – KG, פירס ואלן עבור בוסטון, KD, קרי ודריימונד עבור הווריורס, קוואי וקייל לאורי עבור הראפטורס ו-AD ולברון עבור הלייקרס – כמה פוזשנים הם שיחקו ביחד בעונה הרגילה מתוך כלל הפוזשנים של הקבוצה שלהם. התוצאות לפניכם.

אף פעם לא הייתה קונטנדרית אינסטנט ששיחקה כל כך מעט עם הכוכבים שלה בעונה הרגילה כמו הנטס. לצורך העניין, מיאמי ב-2011, שזו כנראה ההשוואה הכי טובה לנטס הנוכחיים, שיחקה למעלה מ-50% מהפוזשנים שלה בעונה הרגילה עם הביג-3 ו-60% מהפוזשנים שלה עם ווייד ולברון, ועדיין לא הצליחה לזכות באליפות. הנטס שיחקו רק 6% מהפוזשנים שלהם עם הביג-3 וגם הצמד שלהם ששיחק הכי הרבה ביחד (KD וקיירי) שיחק רק 23% מהפוזשנים.

האם כל זה אומר שהנטס לא יכולים לקחת אליפות? ממש לא. הכח ההתקפי שלהם הוא בלתי ניתן להכחשה ויתכן שזה יתן להם מספיק מרווח לטעות כדי ללכת עד הסוף.

עם זאת, אם הנטס כן יקחו אליפות, אפשר להגיד בבטחון מלא שהעונה הרגילה לא שווה כלום ושצריך לחשוב על מודל חדש שלא כולל פורפליי ארוך של 82 משחקים שבסופו אין משמעות למשחקים ששוחקו.

מקום 1 – לוס אנג'לס לייקרס

בואו נתחיל מהסוף. מעולם לא הייתה אלופה שלקחה אליפות ממקום 7.

הדבר הכי קרוב לזה היה הרוקטס ב-1995, שסיימו במקום ה-6 במערב וצלחו את הפלייאוף בדרך לריפיט. זה האתגר שעומד בפני הלייקרס. לעשות משהו שלא קרה בדור האחרון.

אלא שאם מפרקים את זה, זה לא בלתי אפשרי. הלייקרס הדרדרו למקום ה-7 רק בעקבות הפציעות של AD ולברון, ושניהם כרגע בריאים לגמרי. בנוסף, בזמן שהם נעדרו הלייקרס המשיכו לשחק. הם עדיין שמרו על ההגנה הטובה בליגה וקייל קוזמה קיבל יותר בטחון.

בנוסף, הבראקט שלהם נראה יחסית ידידותי. בהנחה שהם ינצחו את הווריורס בפליי-אין הם יקבלו את פיניקס לסדרת סיבוב ראשון. מעבר לכך שחוץ מכריס פול (וקצת ג'יי קראודר) לאף אחד בסאנס אין נסיון פלייאוף משמעותי, בטח לא כזה שמתקרב לציפורן של לברון, אין להם מצ'-אפ טוב מול דייוויס, כמו שראינו במשחק האחרון בין הקבוצות בשבוע שעבר, בו דייוויס התפוצץ בדרך ל-42 נק'.

בהנחה שהם עוברים את הסאנס, הלייקרס יקבלו את המנצחת בין דנבר לפורטלנד. את שתיהן הלייקרס ניצחו בפלייאוף שעבר בגרסאות קצת שונות שלהן, ואני לא רואה סיבה להמר נגד הלייקרס באף אחד מהסדרות הללו.

כך שהלייקרס למעשה פייבוריטים להגיע לגמר המערב ממקום 7. שם הם יפגשו כנראה את הג'אז או את הקליפרס (ההימור שלי הוא הקליפרס) ובשלב הזה כבר אווילי לנסות לחזות מעכשיו מה יקרה. פציעות, הרחקות, רול-פלייר שתופס פתאום שבוע לוהט. כל דבר יכול לקרות כבר בשלב הזה.

אבל ללייקרס יש סיכוי לא רע לעשות את הבלתי יאמן ולהפוך לקבוצה הראשונה שמגיעה לפיינלס מהמקום ה-7 בקונפרנס, ואם היא תיקח אליפות, אז אנחנו נצטרך להוציא את המאזניים שוב ולנער את האבק שלא הספיק להצטבר מהדיון האינסופי שחוצה את אוהדי הכדורסל כמו ים סוף – מייקל ג'ורדן או לברון ג'יימס.

ובונוס למי ששרד עד לפה - הנה הבראקט שלי (שכמובן שום דבר ממנו לא יתממש). אני מהמר על כאוס:)