הקורונה שיבשה לנו הרבה מאוד מההרגלים בחיים שלנו. בעבודה, בתחביבים, בזוגיות, במשפחה. אין כמעט תחום אחד בחיים שלנו שהמשיך כרגיל בעקבות הקורונה. חלק מהתחומים בחיינו חוו משבר משמעותי. עבור תחומים אחרים הקורונה הייתה ברכה. החתול שלי, למשל, חווה מתחילת הקורונה את התקופה הכי מאושרת בחיים שלו, אבל מן הסתם הוא לא דוגמא מייצגת. והוא גם פסיכופת.
עם זאת, אני חושב שאם אני צריך להגדיר איך הקורונה השפיעה על חיינו במשפט אחד זה האצה. הקורונה האיצה תהליכים שהיו כנראה מתרחשים ממילא תוך כמה שנים פשוט כי היא הגבירה את הלהבה. במקום לקבל את התבשיל של חיינו בזמן הנורמלי שאנחנו רגילים אליו, בין אם זה חודש, שנה או עשור, הקורונה הגבירה את האש. בחלק מהמקרים התבשיל נשרף כי הוא לא היה יכול להתמודד עם האש ובחלק מהמקרים הוא יצא מושלם כי הוא רק חיכה לעוד קצת מומנטום. מכירות אונליין זו דוגמא מצוינת לתחום שרווה נחת בקורונה.
מנגד, אני מרגיש שהאהבה שלי לספורט, וספציפית ל-NBA, היא מסוג הדברים שקצת נשרפו בתבשיל הלוהט. היו כמה אלמנטים שתרמו לתהליך הזה. הראשון הוא שבמשך תקופה די ארוכה לא היה NBA. תחשבו על זה שאתם מאוהבים במישהי במשך עשור והיא מחזירה לכם אהבה בצורה מדהימה ואז לפתע היא מפסיקה לענות לכם כי היא חלתה בקורונה. ברור לכם שזה שהיא לא עונה לכם זה מוצדק לחלוטין, אבל עדיין קשה לשמור על אותה רמת אנרגיה כשאין שום גירוי מהצד השני. קשה מאוד להמשיך לדחוף את האבן במעלה ההר לבד.
גם כשהאהבה הנכזבת הזו חזרה אלינו בבועה באורלנדו, היא חזרה בצורה מאוד מסוימת, מאוד לא רגילה. בהמון מובנים הבועה הייתה הצלחה מסחררת. הליגה הצליחה לסיים את העונה בצורה מכובדת ואף אחד לא נדבק בנגיף, אבל לא הייתה לזה הרגשה רגילה. חלק יגידו שהצלחה בתנאים של הבועה היא מוערכת אפילו יותר, ויכול להיות שהם צודקים, אבל התחושה היא לא אותה תחושה. זה כמו לפגוש את אהבת נעורייך ולגלות שהיא פשוט אחרת. לאו דווקא פחות יפה או פחות מוכשרת, אלא פשוט אחרת. לא כמו שזכרת אותה. שהדברים שגרמו לך להתאהב בה כבר לא בהכרח נמצאים שם.
בלי קשר, כל משבר הקורונה התערבב לי אישית עם החיים המקצועיים (אולי עוד אכתוב יום אחד על החוויות המפוקפקות שלי מהמילואים הקצרים במשרד הבריאות) ועם החיים האישיים וכל זה הוביל לכך שהאהבה ל-NBA קצת נשארה בצד.
ככה קרה שכל מיני מסורות שהייתי קנאי לגביהן בשנים קודמות כמו דירוג האוף-סיזון פשוט התאיידו להן השנה. גם העובדה שהאוף-סיזון הוא מקוצר במיוחד לא תרם במובן הזה ובלי ששמתי לב עוד פחות משבוע הליגה מתחילה מחדש. לברון ג'יימס ינסה להמשיך לרדוף אחרי הרוח רפאים משיקגו והקליפרס ינסו להתמודד עם המפלה שלהם בבועה והבאקס ינסו לשכנע את יאניס שהוא קיבל את ההחלטה הנכונה ו...הופה פתאום אני נדלק שוב והמקלדת נכנסת לכוננות ספיגה.
אז אמנם אין דירוג אוף-סיזון מסורתי, אבל יש מסורת אחרת שפעם בכמה שנים אני שולף מהבוידעם – 6 שאלות שיכריעו את העונה הבאה ב-NBA. זהו החלק הראשון של הפוסט. החלק השני יעלה בימים הקרובים.
המטרה של הפוסט היא לא לשאול האם הסינרגיה בין כריס פול לדווין בוקר תתרום להתפתחות של דאנדרה אייטון או האם הנוכחות של ראסל ווסטברוק תעזור או תפריע לבראדלי ביל, אלא לשאול את השאלות שישפיעו על זהות האלופה. בסופו של דבר יש אינספור שאלות מעניינות ב-NBA, אבל רובן לא באמת משנות (שאלה מעניינת אבל לא באמת משנה #439: האם ויקטור אולדיפו יכול לחזור ליכולת שלו מעונת האול-סטאר?). יש מעט מאוד שאלות שהתשובה עליהן יכולה להשפיע על מי שתניף את גביע לארי אובריאן ביולי הקרוב (איזה מוזר), אז בואו ננסה להבין מה הן.
האם קווין דוראנט הוא עדיין קווין דוראנט?
הנטס היו ה-feel good story של הליגה בעונת 2018/19. דאנג'לו ראסל נבחר לאולסטאר, ספנסר דינווידי היה אחת ההפתעות המרעננות של הליגה מהספסל, ג'ו האריס התגלה כאחד הקלעים האמינים בעולם וקני אטקינסון הוביל חבורה של שחקנים צעירים לא מוכחים עד למקום השישי במזרח ולהדחה מכובדת מאוד בסיבוב הראשון מול פילדלפיה.
אם אנחנו מסתכלים על המספרים היבשים של הנטס לא היה שם משהו יוצא דופן או מעורר השראה. הם היו קבוצה ממוצעת הגנתית והתקפית בעונה הזו, ובנוסף היה להם נט רייטינג ניטרלי. עם זאת, סיפור התחייה המחודשת של הפרנצ'ייז הזה אחרי הטרייד המקולל עם בוסטון ב-2013 היה פנטסטי, והחץ שלהם (בהתחשב בגיל הממוצע של ראסל ודינווידי וכאריס לוורט וג'ארט אלן ביחד עם המקום הפנוי שלהם מתחת לתקרת השכר) כיוון למעלה.
זו הייתה עבודת התאוששות מדהימה של שון מרקס, הג'נרל מנג'ר שלהם, שבמשך שנים הפך את תקרת השכר שלו לעיר מקלט של החוזים המנופחים של קבוצות הליגה בתמורה לבחירות דראפט ונכסים צעירים. המקרה הקלאסי היה עם דאנג'לו ראסל, שהיה לו תפקיד הכרחי וקריטי בבנייה מחדש של הנטס. מרקס לא היה מקבל אותו אם לא היה מוכן לקלוט את החוזה הרדיואקטיבי של טימופיי מוזגוב.
לאט לאט, עקב בצד אגודל, הוא הצליח להוציא את הנטס מתוך הבוץ הטובעני שאליו הם נכנסו עם הטרייד מול בוסטון ב-2013, עד לקיץ 2019.
אותו קיץ היה הרגע בו הנטס הפכו מחביבת הקהל לקבוצה מאיימת באמת. קווין דוראנט וקיירי ארווינג חתמו בקבוצה כשחקנים חופשיים ולמרות שהיה ברור ש-KD לא ישחק בעונת 2019/20 היה מובן שזו הצהרת כוונות של הנטס. אנחנו לא האחות החורגת של הניקס יותר. אנחנו הקבוצה הבכירה בעיר, זו שמחתימה שני דגים גדולים בפרי אייג'נסי ובונה סופר-טים.
הרבה מים זרמו בהדסון מאז הצהרת הכוונות הזו. קני אטקינסון התפוטר מאז, קיירי ארווינג המשיך להסתבך עם שלל אמירות מפוקפקות ומשהו בווייבים הטובים שהיו לנטס בעונת 2018/19 התמסמס.
אבל יש איזושהי אמת שאי אפשר לערער עליה גם היום והיא מה שהופכת את הנטס כנראה לקבוצה הכי מרתקת בליגה ערב פתיחת העונה - והיא שקווין דוראנט היה השחקן הכי טוב בעולם כשהוא נפצע בפלייאוף 2019. מאז קוואי לאונרד לוהק לתפקיד ואז יאניס נראה שהוא בדרך לשם ולבסוף גילינו שלברון כבש את התואר הוירטואלי הזה שוב, אבל כולנו יודעים שאם קווין דוראנט היה בריא התואר הזה היה שייך לו.
האם KD בריא? האם הוא יכול לחזור ליכולת שהייתה לו לפני הפציעה?
זאת השאלה הגדולה ביותר שמרחפת מסביב לברוקלין. אם התשובה עבורה היא לא, אז אין משמעות להמשך הדיון. לנטס אין יכולת לקחת אליפות אם דוראנט הוא לא קרוב לפחות 80% מהשחקן שהוא היה במאי 2019. למי שהספיק לשכוח, ב-12 משחקים בפלייאוף 2019 KD העמיד מספרים דמיוניים של 32.3 נק' ב-51% מהשדה, 44% מהשלוש ו-90% מהעונשין עם כמה הופעות פנתאוניות לחלוטין. הוא היה בלתי ניתן לעצירה, אפילו יותר מהרגיל.
אבל אם התשובה לשאלה הזו היא כן, אז הדברים הופכים להיות מעניינים באמת. כי אם התשובה היא כן אז יש עוד סדרה של שאלות שאנחנו צריכים לקבל עליהן תשובה כדי להבין האם הנטס באמת מסוגלים לאיים על הלייקרס והקליפרס והבאקס וההיט בתור המועמדות הבכירות לאליפות.
האם קיירי ארווינג מסוגל לחזור להיות כינור שני כמו שהוא היה ללברון ג'יימס בין 2015 ל-2017?
האם ניהול שני האגואים הסוררים הללו, KD וקיירי (AKA most watchable player I can’t stand watching), זה לא קצת יותר מדי לבקש ממאמן בעונתו הראשונה? גם מישהו שנראה שנולד לתפקיד כמו סטיב נאש?
עד כמה השרידים מעונת 2018/19 (דינווידי, לוורט, אלן, האריס) יאלצו להתאים את עצמם לשגעונות של KD וקיירי?
וכמה משחקים לתוך העונה נאש ישבר ויפתח עם אלן על חשבונו של דאנדרה ג'ורדן?
יש איזשהו תסריט בו הנטס הופכים להיות הקבוצה הטובה בליגה. יש להם את אחד מחמשת השחקנים הכי טובים בליגה כשהוא בריא, עוד כוכב ענק בעמדת הפוינט גארד ומקיפים אותם צוות מסייע באמת מעולה. על הנייר זה מתכון שאמור לעבוד, אבל יש כל כך הרבה שלבים בדרך ממתכון שמצאת באינטרנט לתבשיל שגורם לבטן לבעבע משמחה.
והשלב הראשון עובר דרך האכילס של קווין דוראנט.
האם לברון ג'יימס הוא אנושי?
הלייקרס הם הפייבוריטים לזכות באליפות בעונה הזו. בדרך כלל אם לא נעשים שינויים דרמטיים באוף-סיזון הקבוצה שזכתה באליפות היא הקבוצה שהכי הגיוני להמר עליה. ב-21 מתוך 36 העונות האחרונות הקבוצה שזכתה באליפות הייתה הפייבוריטית מבחינת ההימורים לזכות באליפות בעונה העוקבת.
חלק מהפעמים בהן הקבוצה שלקחה אליפות לא סומנה כפייבוריטית היו קשורות לשינוי משמעותי במאזני הכוחות בליגה (הפרישות של ג'ורדן, המעבר של לברון למיאמי, המעבר של לברון לקליבלנד, המעבר של KD לווריורס, המעבר של קוואי לקליפרס). לפעמים זה היה בעקבות אליפות שנראתה בלתי ניתנת לשחזור (הפיסטונס ב-2004, ההיט ב-2006, המאבס ב-2011) ולפעמים זה סתם כי סוכנויות ההימורים טועות.
עוד נתון מעניין הוא שב-18 מתוך 36 העונות האחרונות הקבוצה שהייתה הפייבוריטית לזכות באליפות ערב פתיחת העונה היא גם זו שזכתה. למעשה, אם מסתכלים על הקבוצות שזכו באליפות, בממוצע הקבוצה שמדורגת במקום ה-2.5 זוכה באליפות. בנוסף, הקבוצה של לברון הייתה פייבוריטית לאליפות ערב פתיחת העונה 6 פעמים בקריירה שלו. מתוך ה-6 פעמים הללו הוא לקח אליפות 3 פעמים.
(כן, אני יודע מה השאלה הבאה שעלתה לכם בראש. הקבוצה של ג'ורדן הייתה פייבוריטית לאליפות 5 פעמים לאורך הקריירה שלו בערב פתיחת העונה. בכל אחת מ-5 הפעמים הללו הוא גם לקח אליפות).
מכל הקשקושים הללו מה שאני לוקח זה שצריך לקחת את הקונספט של פייבוריטיות ערב פתיחת העונה בערבון מוגבל. יש הרבה מאוד דברים שיכולים להשתנות תוך כדי העונה. פציעות, טריידים, מומנטום שמתחלף, קבוצות שמוצאות את עצמן תוך כדי העונה וקבוצות שמאבדות את עצמן בסופה.
ועם זאת, עדיין קשה להצביע על חולשה כלשהי אצל הלייקרס שתפגע בסיכויים. עם AD בשיאו ולברון שממשיך לנצח על הכל ביד רמה, זו משימה קשה מאוד.
אפשר להיות קטנוני ולדבר על זה שדניס שרודר ומונטרז הארל הם שחקנים שצריכים את הכדור ביד ורגילים להיות עם הכדור ביד ושאולי זה יוביל למלחמת אגו לא הכרחית, אבל זה נראה פתיר.
השאלה הבאמת מעניינת היא האם לברון ימשיך להיות דומיננטי. האם הוא ימשיך להיות הטום בריידי של ה-NBA, וגם בגיל 36 וחצי יוביל את הקבוצה שלו עמוק אל תוך הפלייאוף, ועוד אחרי האוף-סיזון הכי קצר אי פעם בהיסטוריה של הליגה.
צריך להכניס פה קצת קונטקסט לגבי כמות הדקות של לברון לאורך הקריירה. רק 8 שחקנים שיחקו יותר דקות מלברון לאורך הקריירה שלו. עד שהוא הגיע ללייקרס הוא שיחק בממוצע בערך 3,000 דקות כל עונה (38.6 דק' למשחק). אם הוא ישחק בקצב הזה העונה הוא יטפס למקום ה-3 בכל הזמנים בדקות. הוא יעקוף את קובי ברייאנט, מוזס מלון, אלווין הייז, ג'ייסון קיד, קווין גארנט ודירק נוביצקי. רק קארל מלון וקארים עבדול-ג'אבאר ישארו מעליו, בדיוק כמו בטבלת המובילים בנקודות בכל הזמנים.
לא הייתה אף עונה בקריירה של לברון שבה הוא היה מחוץ לטופ 20 בדקות משחק בממוצע. היו רק 3 עונות שבהן הוא היה מחוץ לטופ 10. בממוצע לאורך הקריירה שלו הוא תמיד היה מדורג בטופ 6 בכמות דקות. הוא וכרמלו אנתוני הם השחקנים הפעילים היחידים מדראפט 2003 ואפשר להגיד בעדינות שהתפקיד של לברון הוא קצת יותר משמעותי מזה של מלו. רק שחקן פעיל אחד בליגה, יודוניס האסלם, נבחר בדראפט מוקדם יותר מלברון וגם הוא כבר 90% עוזר מאמן ולא באמת שחקן פעיל.
איך בזמן שכל השחקנים מסביבו כבר פורשים לדוקים לברון ממשיך להיות הביבי נתניהו של ה-NBA?
יש לכך כמה הסברים. הוא התחיל מוקדם יותר מכולם משום שהוא קפץ היישר מהתיכון ל-NBA. בנוסף, הוא עושה שימוש במלא טכנולוגיות ושיטות אימון שלא היו זמינות בעבר. ובלי קשר, הוא אתלט משוגע שהגוף שלו מסוגל לשאת מעמסות שהיו גורמות לקריסה במקומות אחרים. ישנה גם השערה נוספת שמתיימרת להסביר את הקריירה המופלאה וארוכת הימים של לברון, אבל אני בוחר להאמין שהיא לא רלוונטית לדיון שלנו, מה גם שאין לי שום מידע שיאשש אותה או יפריך אותה.
בשורה התחתונה ללברון יש קילומטראז' אדיר מאחוריו ונשאלת השאלה האם הוא מסוגל להמשיך בקצב הזה? השאלה הזו מתחדדת בעקבות הפגרה המקוצרת שלא מאפשרת לגוף להתאושש כמו שהוא רגיל. האם הלייקרס צריכים לנקוט גישה אחרת בנוגע לדקות של לברון?
בעונה שעברה הייתה תחושה קלה שזה הכיוון. לברון שיחק הכי מעט דקות בקריירה שלו, אבל זה עדיין היה 34.8 דק' בממוצע למשחק (17 בליגה). בעונה דחוסה שמגיעה אחרי אוף-סיזון קצר יכול להיות שהם יצטרכו להיות יותר דרסטיים. יכול להיות שבגלל זה הם החליטו ללכת על שרודר והארל, שני שחקנים שיכולים לנהל התקפת NBA סבירה. זה, ביחד עם הנוכחות של דייוויס, אמור להפחית את התלות בלברון.
השאלה היא האם זה יספיק? האם לברון יוכל להוריד את הרגל מהגז בעונה הרגילה ולהחזיר אותה בפלייאוף? האם זה אפשרי בכלל?
עד כה בקריירה שלו לברון לא ממש התנסה במודל הזה. בקדנציות שלו בקליבלנד ובמיאמי בדרך כלל הייתה תלות אדירה בו שהביאה לכך שהוא היה מקסימום דקות על הפרקט. בקדנציה שלו בלייקרס עדיין קשה להגיד האם זה השתנה. בעונה הראשונה שלו הוא נפצע בדצמבר וכל העונה התחרבנה ובעונה שעברה לקורונה היה תפקיד משמעותי ביכולת שלו להביא את עצמו בשיא היכולת לפלייאוף.
העונה יהיה מעניין לראות איך הוא והלייקרס מנהלים את הדקות שלו כדי לנסות לשחזר את ההישג מהעונה שעברה ולהביא את לברון עוד כמה צעדים אל ג'ורדן באותו דיון אינסופי ומעייף.
האם הכוכבים יסתדרו למילווקי?
החתימה של יאניס על הסופרמקס הייתה רגע משמח והיסטורי עבורו ועבור הבאקס, אבל גם עבור ה-NBA. התדירות של המעברים של השחקנים הבכירים בליגה החלה להיות קצת גבוהה מדי. הסימביוזה בין פרנצ'ייז לבין שחקן נזנחה לטובת מימוש האידיאלים של השחקנים. אין בזה דבר פסול לכשעצמו, בהרבה מהמקרים הכח של השחקנים הוא תגובת נגד לכח העצום שהיה לקבוצות עליהם משחר ההיסטוריה.
אבל ברגע שכמעט כל שחקן בכיר עובר קבוצה כל כמה שנים משהו מתפספס פה. השחקנים עדיין יכולים להשיג תארים, אבל אלו תארים תפלים. חסר בהם איזשהו תבלין של רגש. כך היה עם האליפויות של לברון במיאמי ובלייקרס או עם האליפויות של דוראנט בווריורס ובאיזושהי מידה גם באליפות של קוואי בטורונטו. האליפויות הללו היו מרשימות כולן, אבל הן לא היו מרגשות כמו האליפות של דירק נוביצקי ב-2011 אחרי 13 שנים במדבר של טקסס או כמו האליפות של הספרס ב-2014, שהייתה תוצר של עבודה ארוכת שנים והפסד אכזרי בפיינלס. ובכלל לא דיברתי על האליפות של לברון עם קליבלנד ב-2016.
החתימה של יאניס מבטיחה לבאקס שלפחות ינתן להם חלון הזדמנויות להשיג את האליפות המרגשת הזו. היא נותנת להם קצת חמצן לנשימה (מהסוג שקליבלנד מעולם לא קיבלה מלברון) שיאפשר להם אולי מתישהו להביא את עצמם לשיא בישורת האחרונה ולאו דווקא במהלך העונה הרגילה.
האם זה יקרה כבר העונה?
בכלל לא בטוח. הקבוצה ששיתקה את הבאקס בפלייאוף האחרון לא הלכה לשום מקום ומסביב צצים איומים חדשים על ראשות המזרח. בנוסף, יש לנו כבר נסיון של שנתיים שמראה שמה שמייק בודנהולצר עושה עובד מצוין בעונה הרגילה, אבל הוא לא מתורגם להצלחה בפלייאוף.
אני מניח שבסתר ליבו, מייק בודנהולצר מקווה שלפחות אחד מבין שלושת הדברים הבאים יקרה:
· שהבאקס לא יצטלבו עם מיאמי ובאם אדבאיו בפלייאוף - באם הוא היאניס-סטופר הכי טוב שיש כרגע בליגה והוא ממש גרם לפריק להיראות חנון בבועה. יכול להיות שקואץ' באד גם חושש ממצ'-אפ מול גו'אל אמביד, שכבר הראה בעבר שהוא מסוגל לשתק את יאניס, אבל אין ספק שבאם נראה יותר כמו הקריפטונייט של יאניס. אם איכשהו ההיט יודחו לפני שהם יספיקו להגיע לבאקס זה יהיה משמעותי מאוד. אנחנו מרבים להגיד שהפלייאוף זו חיה אחרת מהעונה הרגילה. האינטנסיביות אחרת, השיפוט אחר, אבל אני חושב שמה שהכי מבדיל את הפלייאוף מהעונה הרגילה זו ההיכרות העמוקה עם היריבה. בסדרה של הטוב מ-7 כאשר כל מוחות הכדורסל החדים ביותר עושים קפ"קים כדי למצוא יתרונות יחסיים, כל חולשה אפשרית תחשף, ולפעמים מצ'-אפ בעייתי יכול לעשות את כל ההבדל, כמו שלברון למד על בשרו ב-2009 כשדווייט האוורד והמג'יק הדיחו אותו ואת הקאבס.
· ג'רו הולידיי יתגלה כשיפור משמעותי בפלייאוף על פני אריק בלדסו – לפני שנתיים הבאקס לא היו רחוקים מלהגיע לפיינלס. הם כבר הובילו 0-2 על הראפטורס והפסידו את משחק 3 בשתי הארכות. סביר להניח שאם היה להם מישהו קצת יותר אמין בתפקיד של אריק בלדסו כבר הייתה להם הופעה בגמר ומי יודע, אולי אפילו אליפות. העונה יש להם שחקן יותר אמין מאריק בלדסו. הבעיה עם הטענה הלוגית הזו היא שאין לה יותר מדי משמעות. זה כמו שתגידו לי שקיבלתם יותר מ-200 בפסיכומטרי. זה לא קשה במיוחד, צריך פשוט להופיע למבחן. השאלה הבאמת מעניינת היא בכמה ג'רו הולידיי יותר אמין מאריק בלדסו והאמת היא שאין לנו יותר מדי מושג. ג'רו אמנם הגיע בטרייד תמורת חבילה של סופרסטאר, אבל אין לו קבלות של סופרסטאר. הוא שחקן הגנה מצוין (בערך כמו בלדסו) אבל אין לו יותר מדי נסיון בפלייאוף. היו לו כמה רגעים טובים בצעירותו בפילדלפיה והרגע הזכור ביותר שלו הגיע בפלייאוף 2018 כשהוא outplayed דמיאן לילארד בסוויפ של הפליקנס בסיבוב הראשון, אבל ב-11 עונות הוא הגיע בסך הכל 4 פעמים לפלייאוף. יש לו מאחוריו רק 30 משחקים בפוסט-סיזון ומעולם הוא לא עבר את הסיבוב השני. המדגם הזה לא מספיק כדי לקבוע האם ג'רו הוא ציון 250 או 750 בפסיכומטרי, וזה יכול לעשות את כל ההבדל עבור הבאקס.
· יאניס יוסיף אלמנטים נוספים למשחק שלו – זה נשמע קצת מוזר לבקש מה-MVP בשנתיים האחרונות, שמגיע אחרי אחת העונות הרגילות הכי טובות בהיסטוריה של הליגה, עם ה-PER הכי גבוה בכל הזמנים ותואר שחקן ההגנה של העונה, להוסיף עוד אלמנטים למשחק שלו, אבל זה מה שמטורף אצל יאניס. הוא כל כך טוב אבל עדיין יש תחושה שהוא לא הגיע לקומה העליונה של בניין הפוטנציאל שלו. יכול להיות שזה יהיה עוד שיפור סולידי באחוזים ובקליעה משלוש. אולי זה דווקא יבוא לידי ביטוי בשינוי הדרך בה מפעילים אותו. בעונה שעברה יאניס סיים 15% מהפוזשנים שלו בבידוד שהניב בממוצע 0.9 נק' פר פוזשן, לפי NBA.COM. רק 15 שחקנים התבודדו יותר ממנו בעונה שעברה. לעומת זאת, פוזשנים שאותם הוא סיים כרול-מן בפיק-אנד-רול היו יחסית נדירים. פחות מ-7% מהפוזשנים שלו היו כאלה, למרות שהם היו שווים 1.17 נק' פר פוזשן. האם אולי קצת פחות בידודים וקצת יותר פיק-אנד-רול עם יאניס כחוסם ישחרר את ההתקפה של הבאקס?
בניגוד לנטס, שם יש שאלה אחת גדולה שתכריע האם בכלל יהיה להם סיכוי להיות מועמדים לאליפות, אצל הבאקס יש כמה וכמה שאלות משמעותיות ולא בטוח שתשובה חיובית עבור רק אחד מהם תספיק. מעל לכל זה צריך גם להוסיף את העובדה שקואץ' באד לא הראה יותר מדי גמישות מחשבתית בפלייאוף. כשהמתחרים שלך הם אריק ספולסטרה ובראד סטיבנס וניק נרס, זו עלולה להיות בעיה. אבל זו כנראה בעיה שהבאקס יתפנו אליה רק בקיץ הבא, אם וכאשר. בינתיים הם בעיקר נהנים מהעובדה שהם לא צריכים להתמודד עם שמועות אינסופיות על הפרנצ'ייז פלייר שלהם העונה.
Comments