במירוץ חסר הרחמים שלנו, כל אחד במסלול שלו, פעמים נדירות יוצא לנו לעצור ולהסתכל לא רק קדימה או ימינה ושמאלה, אלא גם אחורה. בדרך כלל אנחנו במרדף אחרי עוד מזה, עוד טיפה משם, עוד קצת מההוא. במקרה שלי, לפחות באלטר-אגו שלי שמיוצג בבלוג הזה, המרדף הזה הוא תמיד אחרי הזווית המעניינת הבאה, הנרטיב הגדול הבא, הסיפור הגדול הבא שעוד לא סופר, הנתון שאף אחד לא שם אליו לב. כמעט אף פעם לא יוצא לי להסתכל אחורה ולהסתכל על הדברים בפריזמה רחבה יותר, ועל הדרך לנסות להבין האם כל התורה שאני מרביץ שווה משהו והאם יש אסימונים כלשהם שנופלים בעזרת הפרספקטיבה של הזמן.
סוף השנה האזרחית מספקת הזדמנות לעשות את ההסתכלות אחורנית הזו. אמנם הספירה הזו של השנים היא רנדומלית ודי מטופשת אם חושבים על זה לעומק (מישהו שחי בשנת 7, ידע שהוא חי בשנת 7? ואם לא קראו לזה עדיין שנת 7, כי הרי ישו היה רק בן 7 ועוד לא ממש ידע לעשות משהו חוץ מלשחק בגוגואים עם החברה שלו בנצרת, אז איזו שנה זו הייתה?), אבל למי אכפת, זה אחלה תירוץ לסכם את אחת השנים הכי מעניינות שהיו פה בגזרת ה-NBA.
לברון ג’יימס הוא השחקן הכי גדול בדורו
קיירי ארווינג חתום על הזריקה הכי גדולה בהיסטוריה, קווין לאב נראה שייך יותר ויותר וגם ללא ג’יי.אר סמית’, קליבלנד הוכיחה את עצמה כקבוצה נהדרת עם הניצחון על גולדן סטייט בקריסמס, אבל עם כל הכבוד, בשנה האחרונה לברון ג’יימס הוא הסיפור הגדול של קליבלנד ושל ה-NBA כולו.
השנה האזרחית הזו התחילה עם הפיטורים של בלאט והתדמית סביב לברון לא הייתה חיובית לאחר שנתפס כסיבה לפיטורים המפתיעים ולאור העובדה שלאורך כל העונה הוא נתן תחושה קצת טרחנית. השיא הגיע בראיון בתחילת הפלייאוף שבו אמר בגדול של”סטף קרי מגיע ה-MVP, אבל הוא לא השחקן הכי Valuable בליגה”, שזה כמו להגיד שאתה הכי טוב במה שאתה עושה, רק שיש מישהו טוב יותר ממך.
אמין אל-חסן הרבה להסתלבט על לברון באותה תקופה וכינה אותו Daddy Lebron, על שם טרחנותו והאווירה האדנותית שהוא משרה, גם במדיה וגם בקליבלנד, אבל לברון סתם לכולנו את הפה, תחילה בפלייאוף המזרח ואז בסדרת הגמר. בקרבות בתוך הקונפרנס, לברון הוכיח שוב עליונות היסטורית. 50 שנה לא קרה ששחקן הגיע 6 עונות ברציפות לגמר הליגה, עד שהגיע לברון. אמנם הוא נהנה מקונפרנס בינוני שלא מצליח להצמיח קבוצות ראויות, אבל לזכותו יאמר שהוא היה הראשון לזהות זאת ולמרות שיכל לעבור למערב לא פעם במהלך הקריירה החליט להישאר במזרח ולשלוט בקונפרנס.
בסדרת הגמר הוא כבר הוכיח שהשילוב שלו בין אתלטיות, כשרון, הבנת משחק ונסיון הוא אולי הכי קטלני שהליגה ראתה אי פעם. חוץ מקוואי לאונרד, אין באמת דרך לעצור את לברון בשיאו, ובסדרת הגמר מול הווריורס, לפחות ממשחק 4, הוא היה בשיאו. היכולת שלו להוציא את דריימונד גרין מהכלים במשחק הרביעי שינתה לגמרי את הסדרה, הדומיננטיות שלו במשחקים 5 ו-6 הייתה פנומנלית וכמובן, היה גם את המהלך הזה.
לברון ג’יימס מיצב את עצמו בשנת 2016 כשחקן הכי גדול בדורו. אולי יש לו פחות אליפויות מדאנקן וקובי, אולי הוא אף פעם לא יצליח במרדף שלו אחרי רוח הרפאים משיקגו, אבל בשנה הזו הוא הכניס את עצמו לספרי ההיסטוריה, וככל הנראה גם להר ראשמור.
המעמד ההיסטורי של סטף קרי זינק, ואז צנח
הטרחנות של לברון במהלך העונה הרגילה ותחילת הפלייאוף בעונה שעברה הייתה תמונת מראה לקוליות ולנינוחות של סטף קרי. סטף היה ההצגה הכי טובה בעולם בעונה שעברה כששבר את השיאים של עצמו והוביל את הקבוצה עם המאזן הכי טוב בהיסטוריה, בזמן שהיא משחקת כדורסל טוטאלי שיוהאן קרויף היה מתגאה בו. סטף היה השחקן הכי יעיל בליגה, הכי מפחיד בליגה והוא היה בדרכו הנכונה לקרוא תיגר על המעמד של לברון כשחקן הטוב בעולם, ואולי אפילו על המעמד של מג’יק וג’ורדן בעתיד. תקדישו כמה דקות מזמנכם כדי לצפות בסרטון הזה, תאמינו לי, לא תתחרטו.
במהלך העונה הייתה תחושה שאין דרך לעצור את סטף ואת המכונה המשומנת של הווריורס, אלא שאז הגיע גרג פופוביץ’. במשחק העונה הרגילה במרץ מול הווריורס, פופ השתמש בהגנת חילופים מול סטף והצליח להגביל את ה-MVP. הניצחון הזה סלל את הדרך לשאר הליגה, ולפתע הווריורס החלו להתקשות יותר ויותר. בוסטון ומינסוטה אימצו את השיטה הזו והצליחו לגנוב ניצחונות מפתיעים באורקל, ולפע סטף נראה אנושי. תראו את המספרים שלו עד המשחק מול הספרס, ולאחריו.
בפלייאוף כבר הגיעה הפציעה שהגבילה אותו (או לא, אף אחד לא יודע) ובגמר, במיוחד במשחקים החשובים, נראה היה שהמעמד קצת גדול עליו. הקאבס לא חששו לתקוף אותו בהגנה ובהתקפה הוא לא הצליח לתרגם את הקסמים מהעונה הרגילה למאני-טיים. במשחק 5 הוא לא הצליח למלא את החלל שדריימונד השאיר מאחוריו, במשחק 6 הוא היה חלק מהופעה בזיונית של הווריורס ובמשחק 7 הוא לא הצליח להשפיע על המשחק, סיים עם 6 מ-19 מהשדה, איבד כדור ברשלנות בדקות האחרונות, חטף את השלשה של ארווינג על הפרצוף והחטיא את השלשה שיכלה להשוות את המשחק מול הרגליים המרקדות של קווין לאב. זה היה אקורד סיום צורם במיוחד לעונה הרגילה הכי טובה בהיסטוריה.
אני אישית ציפיתי שסטף יקח את ההפסד בגמר אישית ושיבין את המכה שמעמדו ההיסטורי חטף. ציפיתי שהוא ישתמש בהפסד הזה כמוטיבציה כדי לבוא ולהוכיח שהוא כן השחקן הכי טוב בעולם, שמקומו בדפי ההיסטוריה ישמר לא רק כמנהיג מהפכת השלשות, אלא גם כאחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים.
קשה לבוא בטענות אל סטף על הצירוף של קווין דוראנט. זה לא ממש היה תלוי בו, וסביר להניח שגם מייקל ג’ורדן ומג’יק ג’ונסון היו שמחים אם דוראנט היה רוצה לבוא לשחק איתם, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהמעבר הזה פגע בדרך בה נזכור את סטף קרי. הוא עדיין יזכר כאחד השחקנים הגדולים בתקופתו, עם ידית קטלנית ומגן שיניים סורר, אבל הוא כבר לא יהיה אחד מחמשת השחקנים הטובים בהיסטוריה, לא משנה כמה אליפויות גולדן סטייט תיקח. זה עוד קורבן ש-2016 גבתה, אחרי דייוויד בואי, ג’ורג’ מייקל ולאונרד כהן, גם מקומו של סטף קרי כאחד מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה הלך לעולמו השנה.
טורונטו היא האראל מרגלית של המזרח
שניהם מגיעים מהצפון, שניהם עושים קולות של אלטרנטיבה, לשניהם יש סרטונים ויראליים (במקרה של מרגלית הם ממש מתחננים להיות ויראליים, במקרה של טורונטו זה באמת ככה – תראו פה למטה), אבל בפועל, זו לא באמת אלטרנטיבה וכולנו מחכים לגבי אשכנזי של המזרח שיבוא ויספק אלטרנטיבה שלטונית אמיתית לקליבלנד וללברון.
מיאמי חייבת לעשות טנקינג
זו הייתה השנה שבה הנרטיב התהפך על פט ריילי. בקיץ שעבר ריילי איבד את לברון, ובקיץ הזה הוא איבד את דוויין ווייד וכריס בוש. כך, תוך שנה, לא רק שריילי איבד את הביג-3 תמורת כלום, הוא גם הפסיד בגדול בקרב התדמיתי מול כל אחד ואחד מהם, במיוחד בקיץ האחרון מול ווייד ובוש. מול ווייד ריילי ניסה לשחק אותה קשוח במו”מ כדי לחסוך כמה מיליוני דולרים מתוך תפיסה שווייד מבלף עם כל הפגישות שלו עם דנבר ומילווקי, אלא שווייד באמת הלך עם זה עד הסוף והצליח למכור סיפור על כך שהוא חוזר הביתה, לשיקגו, בזמן שריילי יצא “הקמצן” שלא היה מוכן לשלם לווייד את מה שמגיע לו אחרי כל השנים בפלורידה. זו הייתה פרידה די מכוערת.
גם עם בוש ריילי לא הצליח לסיים את הדברים יפה, כשהסנטר לא קיבל אישור רפואי מהקבוצה להמשיך לשחק כדורסל. גם כאן אינטרסים פיננסיים, לכאורה, שיחקו תפקיד וריילי נתפס ע”י לא מעט אנשים (בעיקר במחנה של בוש) כמי שמנסה להפריש את בוש כדי להיפטר מהחוזה הגדול שלו.
ריילי האמין שהוא יצליח לבנות קבוצה גדולה חדשה סביב חסן ווייטסייד וגוראן דראגיץ’, אבל כעת, עם ה-CBA החדש שמקשה על קבוצות לפתות סופרסטארים שהופכים לפרי-אייג’נטס (בעקבות השנה השישית שהקבוצה המקורית יכולה לתת), מיאמי תקועה. היא כמו הדמות המצוירת שממשיכה ללכת מהצוק והולכת על אוויר, עד שהיא קולטת שהיא הולכת על ריק ומבינה שההתרסקות בלתי נמנעת. להיט יש כרגע מעט מאוד נכסים (ווייטסייד, דראגיץ’, קצת ג’סטיס ווינסלו, טיפה ג’וש ריצ’ארדסון) אבל זה לא מספיק לקבוצת פלייאוף, אפילו במזרח.
המסלול המובן מאליו הוא לעשות טרייד על דראגיץ’ ולכוון לבחירת לוטרי גבוהה, אבל גם ללא דראגיץ’, עדיין לא בטוח שמיאמי תהיה קבוצה גרועה יותר מפילדלפיה, פיניקס, ברוקלין ודאלאס. גם אם הם כן יצליחו להשיג תותח בדראפט (מתי ריילי בחר טוב בדראפט, דרך אגב?) ווייטסייד יהיה בן 28 השנה, הוא בשיא הקריירה שלו עכשיו, ולא בטוח שהוא ירצה להישאר בקבוצה שמנסה לבנות את עצמה סביב שחקנים צעירים חביבים.
בקיצור, אולי היה עדיף לריילי לתלות את ג’ל החוחובה לפני שנתיים.
הגיע הזמן להיפרד מריקי רוביו
רוביו הוא שחקן חביב ויש לו יתרונות בצד ההתקפי שאי אפשר לקחת ממנו, אבל היתרונות הללו לא מתאימים לקבוצה שנבנית במינסוטה. לוולבס יש טריו כוכבים צעירים שכל אחד מהם מסוגל ליצור מהלכים, בין אם זה תוך כדי כדרור (וויגינס, לווין) או מפוסט-אפ (קארל אנתוני טאונס). רוביו עדיין מייצר הכי הרבה אסיסטים פוטנציאליים במינסוטה (13.2) אבל המספר הזה ירד יחסית לעונה שעברה (15.5) משום שוויגינס, טאונס ולווין נוגעים יותר בכדור ומייצרים יותר בעצמם (16.6 אסיסטים פוטנציאליים לטריו העונה לעומת 14.2 בעונה שעברה) וכשהם נוגעים יותר בכדור, החולשה של רוביו ללא הכדור מתעצמת עוד יותר.
גם העונה רוביו נמצא בתחתית הליגה באחוזים מהשדה (36.2% מהשדה, 27.5% מהשלוש) וגם כשהוא פנוי לגמרי זה פשוט לא עובד. בזריקות שמוגדרות כפנויות חלוטין האחוזים של רוביו הם הכי נמוכים במינסוטה חוץ מכריס דאן ואדריאן פיין הלא רלוונטי (37% מהשדה, 32.6% מהשלוש). המצב כל כך קשה שלאחרונה גם הקהל של מינסוטה כבר מתייאש כל פעם שרוביו עולה לזריקה מבחוץ, ואפילו הפרשן של מינסוטה התייחס לכך באחד המשחקים האחרונים. אם למינסוטה אין סבלנות לחכות עד שכריס דאן יתפתח והם רוצים להתחיל לנצח עכשיו, הגיע הזמן להתחיל לחשוב ברצינות על פרידה מרוביו ושינוי קונספט. יכול להיות שרכז סטייל פטריק בברלי/ג’ורג’ היל/ג’מיר נלסון מתאים יותר לקבוצה הזו.
הכשרון גדול יותר מאינצ’ים
שנת 2016 תיזכר כשנה בה דריימונד גרין היה הסנטר הכי טוב בליגה ויאניס אנטטוקונמפו החל את דרכו כפוינט יאניס, בדרך להפוך לאחד הרכזים המאיימים ב-NBA. לפני כמה שנים הרעיונות הללו, להציב שחקן בגובה 2 מטר וביסלי כסנטר או לשים שחקן ארוך כמו יאניס כמוביל כדור, היו מגוחכים, אבל הכדורסל השתנה. זו לא רק מהפכת השלשות, אלא זו מהפכת הכשרון. היום יש לליגה מספיק ידע כדי להפוך שחקנים מוכשרים שאין להם עמדה קלאסית מ”טווינרים” לגרסה הכי טובה של עצמם. בניגוד לעבר, כיום יש לליגה יכולת לבטל את המושג “טווינר” ולשחק כדורסל חסר-עמדות בו הכשרון יכול למקסם את עצמו.
כמובן שעדיין יש חשיבות לאינצ’ים (ראו ערך קריסטאפס פורזינגיס), בכל זאת מדובר במשחק שבו מנסים לזרוק כדור לסל בגובה 3.05 מ’, אבל יש הרבה יותר חשיבות ל-Skills, וקבוצות שעדיין לא הפנימו את המסר הזה, כמו אורלנדו לדוגמא, ימשיכו להשתרך מאחור.
“אני לא מאבד שינה על גובה, אני מאבד שינה על כשרון” כך אמר בראד סטיבנס. כל מילה מיותרת.
ראסל ווסטברוק מדהים
ג’וואל מגי אדיר
אנתוני דייוויס צריך לדרוש טרייד שיוציא אותו מניו אורלינס
הקונצנזוס סביב ניו אורלינס הוא שבסופו של דבר, הם ימצאו דרך להתאים את רמת הכשרון של הסגל לזו של AD. אף אחד לא באמת מודאג כי דייוויס חתום בלואיזיאנה עד 2021 ועם ה-CBA החדש לפליקנס יש יתרון משמעותי בהארכת החוזה שלו, כך שכדאי לדייוויס לעשות מנוי למועדון הכותנה ולהתרגל לג’אז.
אלא שאליה וקוץ בה. ה-CBA החדש גם פוגע ביכולת של השקנאים לפתות כוכבים אחרים לבוא ולשחק עם דייוויס. הסבירות שפול ג’ורג’ או דמרכוס קאזינס יעזבו את הקבוצות שלהם כשחקנים חופשיים כדי לבוא לניו אורלינס ירדה משמעותית עם ההסכם החדש, כי פשוט יש יותר מדי כסף שנשאר על השולחן. במצב הזה הפליקנס צריכים לשים כמטרה פיתוח של שחקנים מהדראפט, החתמת שחקנים חופשיים שלא הולכים לקבל חוזה מקסימום מהקבוצות שלהם וטריידים שובבים שישיגו להם כוכבים לצד דייוויס.
בחירות דראפט זה לא ממש הצד החזק של הפליקנס (למרות שבאדי הילד נראה יותר טוב בשבועות האחרונים) והנוכחות של דייוויס תמנע מהם לבחור גבוה בדראפט בעתיד, אין לי ממש אמון בדל דמפס לאור ההחתמות שלו בפרי אייג’נסי בשנים האחרונות (טייריק אוונס, סולומון היל, עומר אשיק וכו’) ואין לפליקנס נכסים של ממש להעביר בטרייד (ג’רו הולידיי אולי בן 26, אבל הברכיים שלו בנות 50). דייוויס נמצא פה בסוג של מלכוד, ואם הוא רוצה להתמודד על אליפויות ולא להיאבק על המקום השמיני והזכות לחטוף סוויפ מהווריורס כל שנה, אני לא רואה פתרון טוב יותר מאשר לדרוש טרייד.
שיח ה-NBA בארץ עלה רמה
כשהתחלתי את הבלוג לא היו לי אספירציות פרסומיות. לא ממש חשבתי שיש קהל עברי לדיונים עמוקים על משחקי כדורסל שמתרחשים אלפי קילומטרים מכאן בשעות שרובנו ישנים. זה היה בעיקר מקום מפלט לכל מיני מחשבות שהיו לי בראש, אבל לאט לאט גיליתי שיש עוד כמה וכמה משוגעים והתפתחה קהילה סביב הדבר הזה.
הקהילה הזו מצאה לה כל מיני בתים בשנים האחרונות, בין אם זה בבלוג שלי, בכדור הכתום, בהופס או אצל ערן סורוקה, אבל נראה שסוף סוף האינטלגנציה של הפלטפורמות הדביקה את האינטלגנציה של הקהילה וממש כיף לראות את הדיונים והרמה של השיח בשנה האחרונה. יותר ויותר כתבים, יותר ויותר דעות, יותר ויותר תגובות. רק שימשיך ככה.
שנה טובה חברים:)
Comments