תחנה אחרונה

כיום, אין כמעט אספקט במשחק הכדורסל שהסטטיסטיקה לא מכסה. אנחנו יכולים ללמוד כמעט הכול על קבוצה מבלי לצפות בה אפילו לשנייה אחת, אלא פשוט להביט בדף הסטטיסטיקה, להנהן ולהגיד “וואללה, לקווין דוראנט יש טרו שוטינג של 58%, כנראה הוא קלעי סבבה”. השימוש בסטטיסטיקה כבר מזמן גלש מעבר לגבולות הנורמליות והפך לסוג של אובססיה, שמתבטאת בשינוי התפיסה הקונבנציונלית של המשחק. הסרט מאני-בול מדגים את הטרנספורמציה הזו בצורה נורא גסה וברורה, וגם ב-NBA אנחנו רואים את דריל מורי מנהל את יוסטון עם לפטופ ואת ג’ון הולינג’ר מוקפץ מעמדת הסטטיסטיקאי המהולל למנהל מקצועי בממפיס.

על אף השתלטות הסטטיסטיקה על עולם הכדורסל, היא מוגבלת מאוד בצד ההגנתי. במיוחד כשבאים למדוד את ערכם של שחקנים בודדים במערך הגנתי כולל. כן, אני יכול לזרוק לכם מספרים של חסימות וחטיפות ויעילות הגנתית, אבל קשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי למדוד את התרומה הנדב הנפלדית של שחקנים מסוימים כשהם באים לעזור בדיוק בזמן הנכון, או משנים זריקה לאו דווקא בחסימה. בניגוד לתארים כמו ה-MVP או השחקן המשתפר, כשבאים לחלק את תואר שחקן ההגנה של העונה אי אפשר להסתמך רק, או כמעט רק על הנתונים המספריים, צריך להסתכל על תמונה קצת יותר רחבה (עדיין, תתכוננו למבול של מספרים).

מעבר לנתונים הטיפה אמורפיים שמרכיבים את הפרס הזה, ישנה גם את האפליה הברורה לטובת הביג-מנים. מצד אחד, ברור שלבחור מאסיבי וגדול כמו טייסון צ’נדלר יש השפעה על ההתקפה של היריבה יותר מלסטופר כמו אנדרה איגודלה מתוקף היותו בחור מאסיבי וגדול, אבל אי אפשר למדוד ביג מן כמו צ’נדלר וסטופר כמו איגודלה באותם כלים. מכאן נוצרת האפליה, שלא תתוקן אצלי, אבל כדאי שתשב לכולנו בראש כשאנחנו חושבים על מיהו שחקן ההגנה הטוב בליגה.

הפסידו בפוטו פיניש:

– ראסל ווסטברוק (אוקלהומה סיטי ת’אנדר) – יכול לעצור קרנף עם האתלטיות והפיזיות שלו, עדיין לא מתבטא מספיק בפן הקבוצתי.

– מייק קונלי (ממפיס גריזליז) – אחד החוטפים הטובים בליגה מעמיד ביחד עם טוני אלן וטיישון פרינס את הבק-קורט הכי קשוח שיש, אך לא ברמה של החברה שברשימה.

לא בתחרות השנה. האוורד וצ’נדלר

– טייסון צ’נדלר (ניו יורק ניקס) – הרבה פחות דומיננטי מבעונה שעברה (רק 1.2 חס’) אבל יש ימים בהם הוא משליט טרור בצבע.

– כריס פול (לוס אנג’לס קליפרס) – החוטף הטוב בליגה (2.4), איכשהו זה לא משתקף במשחק ההגנה הקבוצתי של הקליפרס.

– סרג’ איבקה (אוקלהומה סיטי ת’אנדר) – כי מלבד כמות החסימות הפסיכית שלו (3.1) אין לו השפעה ניכרת על ההגנה של הת’אנדר.

– אנדרה איגודלה (דנבר נאגטס) – מוכיח בחודשיים האחרונים שהוא עדיין לא איבד את היכולות הדפנסיביות, עם זאת, פתיחת העונה המהוססת פגעה בסיכוייו.

קנת’ פאריד (דנבר נאגטס) – משלב בין אנרגיות, הגנה חזקה ודומיננטיות מתחת לסלים, אבל הוא עדיין בוסרי מדי כדי להיות מועמד.

– דווייט האוורד (לוס אנג’לס לייקרס) – כי למרות המספרים היפים שלו (9.2 ריב’ הגנה, 2.4 חס’), הלייקרס רחוקים מלהיות קבוצת הגנה רצינית.

– רוי היברט (אינדיאנה פייסרס) – קשה להשאיר חוסם אדיר (2.7) שמשחק בקבוצת ההגנה הכי טובה של חצי העשור האחרון, אבל הקושי שלו עם גבוהים שקולעים מבחוץ בתוספת סוללת המועמדים הראויים משאירים אותו בחוץ.

הערה: כשיופיע המושג “מדד הגנתי” לא להיבהל, זה אומר כמה נק’ הקבוצה סופגת ל-100 פוזשנים.

מקום 10 – עומר אסיק (יוסטון רוקטס)

למה כן? – כי בתוך הכאוס של יוסטון, יש טורקי מסודר אחד שמצליח להחזיק את כל הצבע על גבו. אסיק הוא הסיבה היחידה בגינה הרוקטס לא מדורגים אחרונים בכל המדדים ההגנתיים עם 8.3 ריב’ בהגנה, 1.1 חס’ והנתון המעניין ביותר: כאשר הוא על המגרש המדד ההגנתי של הרוקטס הוא 101.9 נק’, כאשר הוא על הספסל – 109.2.

למה לא? – ניפוח המספרים שנוצר עקב שיטת המשחק של יוסטון הוא חרב פיפיות. במירוץ לתואר השחקן המשתפר, הוא נותן להם את האקסטרה ואילו כשבאים לדבר על שחקן ההגנה, אי אפשר להתעלם מכך שאסיק משחק בקבוצה שמדורגת במקום ה-28 מבחינת ספיגת נקודות. עם קצת יותר בגרות במשחק של הקבוצה, אולי הוא יהיה מועמד לגיטימי בעתיד, אבל לא העונה.

מקום 9 – ברוק לופז (ברוקלין נטס)

למה כן? – רג’י אוונס הוא הבולדוזר האמיתי של הנטס מתחת לסלים, אבל התפקיד שלו הוא זניח לעומת האולסטאר הטרי מבית משפחת לופז. ללופז יש 2.0 חס’ לערב, מיקום מצוין בצבע ואתלטיות מרשימה, שעוזרת לו להתמודד עם גבוהים מהירים שלא מתגוששים בצבע (למשל, כריס בוש נעצר מולו על 10.7 נק’ ב-35% מהשדה בשלושת המפגשים של ההיט מול הנטס העונה). בנוסף הנטס סופגים פחות כשהוא על המגרש (מדד הגנתי איתו: 102.0, בלעדיו: 103.7).

לופז וסמית’ נלחמים ביניהם על מי לוקח את ג’ו ג’ונסון הביתה

למה לא? – כי ללופז חסר קצת רוע, במובן הטוב של המילה, כדי להפוך לשחקן הגנתי באמת מרתיע שיוכל לאיים על התואר. אצל שחקני ההגנה הגדולים האינטנסיביות היא מחלה מדבקת, שמכניסה את כל הקבוצה לטירוף. בברוקלין נראה שכולם קיבלו חיסון בפני המחלה הזו.

מקום 8 – ג’וש סמית’ (אטלנטה הוקס)

למה כן? – אחד משחקני האול-אראונד הטובים בליגה ממשיך להראות שהוא יודע את העבודה גם בצד האפור של המגרש (1.8 חס’, 1.2 חט’). ההוקס חוסמים יותר (5.5 לעומת 3.3), חוטפים יותר (8.0 לעומת 7.3) וסופגים פחות (מדד הגנתי: 100.4 איתו לעומת 103.8 בלעדיו) כאשר סמית’ על המגרש.

למה לא? – כי למרות המספרים המרשימים, כרמלו אנתוני חגג עליו העונה עם 42 נק’, מה שהזכיר שסמית’ הוא לא סטופר ברמה הגבוהה ביותר בליגה, ובכללי, הוא נתן את הרושם העונה שלא ממש אכפת לו, מה שלא עוזר לו לבנות קייס לתואר.

מקום 7 – לארי סנדרס (מילווקי באקס)

למה כן? – הופעה שנייה של הסנסציה ממילווקי בפרויקט סוף העונה. סנדרס הוא החוסם הטוב בליגה לצד סרג’ איבקה (2.9 חס’). אם מתעלמים לכמה רגעים מהמגבלות ההתקפיות של סנדרס, מקבלים את השחקן עם ההשפעה ההגנתית הגבוהה ביותר בליגה (מדד הגנתי איתו: 97.7, בלעדיו: 105.0). ההשפעה שלו מתבטאת בעיקר בשינוי זריקות ובירידת הלב לתחתונים של כל גארד שחודר לצבע של הבאקס.

למה לא? – כי השפעה הגנתית לחוד, ומשחק הגנה לחוד. האימפקט של סנדרס מתבטא בעיקר בבלוקים והוא עדיין לא ריבאונדר מדהים (6.3 ריב’ הגנה) או שחקן הגנה מעולה בצבע, כך שיש לו עוד לאן לשאוף.

מקום 6 – אייברי בראדלי (בוסטון סלטיקס)

למה כן? – הסיפור עם אייברי בראדלי הוא הבעיה עם הסטטיסטיקה. אין נתון אחד שמראה באופן מובהק אם בראדלי הוא שחקן הגנה מעולה. הוא חוטף בסך הכול 1.3 כדורים למשחק (מקום 40 בליגה), הוא לא חוסם יותר מדי והסלטיקס לא סופגים כל כך הרבה יותר נקודות כשהוא יורד לספסל (איתו: 98.3, בלעדיו: 99.6). הגדולה של בראדלי כשחקן הגנה מתחבאת בין דפי הסטטיסטיקה ומתגלית רק בלייב, כשרואים איך הוא חונק את מוביל הכדור של היריבה, לא מאפשר לו לנהל את המשחק בנוחות, לא נותן לו מטר כמו ששאר המגינים בליגה נותנים. כמו פאולו מלדיני בכדורגל, הוא גורם לך להתלהב ממהלכי הגנה מדהימים לא פחות ממהלכי התקפה מהפנטים.

למה לא? – בראדלי הוא הקורבן של הדרך בה אנו מודדים שחקני הגנה גדולים, מכיוון שלמרות שהוא דיפנדר עצום, אין לנו הוכחה אמפירית לכך. אם האפליה לטובת הביג-מנים תסתיים באיזשהו שלב, בראדלי יהיה מועמד מוביל לתואר.

מקום 5 – מארק גאסול (ממפיס גריזליז)

למה כן? – בקבוצות הגנה מעולות קשה לאמוד גדולה הגנתית של שחקנים בודדים. גאסול, שאחרי עונת השיא שלו העונה אפשר כבר להגיד שפאו הוא אח שלו ולא להיפך, מעמיד למבחן גם את הטענה האחרונה. המדד ההגנתי של הגריזליז איתו הוא 95.5 נק’, בלעדיו הוא 101.3. כשמדברים על קבוצת ההגנה השנייה בטיבה בליגה ואחת הגדולות בשנים האחרונות, אי אפשר להתעלם מהנתון המדהים הזה. כשמוסיפים לזה 5.4 ריב’ הגנה (שבאים ליד משאבת ריבאונדים כמו זאק רנדולף), 1.7 חס’ ו-1.0 חט’ בערב, מקבלים מועמד לגיטימי מאוד לזכייה.

למה לא? – קשה מאוד למצוא סיבות לא לבחור בספרדי, למעט העובדה שהחברה שמעליו באמת ראויים. אבל כנראה הסיבה האמיתית היא שבליגה שמונעת מהייפ, אין סביב גאסול מספיק באזז כדי להיבחר, למרות שהוא אחד השחקנים המושלמים בליגה.

מקום 4 – לברון ג’יימס (מיאמי היט)

למה כן? – אם כבר אנחנו עוסקים בשחקנים מושלמים, הגיע הזמן לעסוק במושלם מכולם. מעבר להיותו השחקן הטוב בעולם כיום, לברון קורא תיגר גם על תואר שחקן ההגנה הטוב בעולם. לעיתים נדמה כאילו מתי שמתחשק לו הוא פשוט משתק את היריב. בהתמודדויות מול קווין דוראנט הוא העלים אותו במחציות הראשונות, במפגש האחרון מול אינדיאנה הוא נטרל את פול ג’ורג’ והרדיפה שלו אחרי השחקן במתפרצת הפכה כבר מזמן לסימן המסחרי שלו.

בניגוד לבראדלי, כאן המספרים לא מסתירים את היכולת ההגנתית של קינג ג’יימס, אלא להיפך, נראה שהם יוצאים מגדרם כדי להראות לנו כמה השחקן הזה הוא חד פעמי. הממוצעים של ההיט עומדים 5.3 חס’ כשהוא על המגרש לעומת 3.9 כשהוא על הספסל, 9.0 חט’ לעומת 7.2, 30.1 ריב’ הגנה לעומת 28.3, מדד הגנתי של 100.2 לעומת 105.2. תוסיפו לזה מספרים אישיים של 1.7 חט’, 0.9 חס’ ולא פחות מ-6.8 ריב’ הגנה (מעמדת הסמול פורוורד) ובאמת קשה להבין איך התואר לא יילך אליו.

מי יותר טוב בהגנה? ג’ורג’ ולברון

למה לא? – הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא חוסר יציבות. כאמור, לברון יכול לנטרל כל אחד כשמתחשק לו, אבל זה לא קורה כל דקה, ואפילו לא כל משחק, כך שאולי מבחינה מספרית הוא ראוי, אבל מבחינת האינטנסיביות, יש מועמדים ראויים יותר.

מקום 3 – פול ג’ורג’ (אינדיאנה פייסרס)

למה כן? – כי כנראה שמדובר בסטופר הטוב ביותר בליגה כיום. ג’ורג’ מסוגל להיכנס מתחת לעור של היריבים שלו, להיות בכל מקום בהגנה, לדחוף ידיים לנתיבי מסירה ובסופו של דבר, מדובר בשחקן ההגנה הכי טוב של קבוצת ההגנה הכי טובה בליגה. מעבר לשיפור הראוי לציון שלו בצד ההתקפי, אחת הסיבות שג’ורג’ הוא גם פייבוריט לתואר השחקן המשתפר הוא האימפקט שלו בדיפנס.

המספרים נותנים לנו רק תמונה חלקית (1.8 חט’, 6.7 ריב’ הגנה, 0.6 חס’, מדד הגנתי איתו: 94.9 נק’, בלעדיו: 97.9), אבל כדי להבין את העוצמה ההגנתית של ג’ורג’ במלואה צריך להסתכל עליו בפעולה.

למה לא? – ההגנה של הפייסרס היא קודם כל הגנה קבוצתית. אין חוליה חלשה אצל פרנק ווגל, וג’ורג’ הוא בסך הכול בורג במערכת ולא מנהיג שמשנה מנטאליות הגנתית של קבוצה כמו קווין גארנט בזמנו בבוסטון. בנוסף, הוא לא ביג-מן, כבר אמרנו?

מקום 2 – ג’ואקים נואה (שיקאגו בולס)

למה כן? – כי בניגוד לג’ורג’, נואה הוא בדיוק המנהיג הזה. בניגוד ללופז, הוא בדיוק השחקן שמדביק את כל החברים לקבוצה באגרסיביות וקשיחות על גבול האלימות. החיבור עם מכשף הגנתי כמו תום ת’יבודו נראה לא פייר כלפי הסנטרים שנאלצים לחוש את נחת זרועו של הצרפתי, שבליגה קצת פחות מקובעת, היה יכול להתמודד גם על תואר השחקן המשתפר.

מעבר לאווירת הטרור הכללית שהוא מפזר מתחת לסלים ביונייטד סנטר, נואה גם מציג שורה סטטיסטית מרשימה מאוד (2.2 חס’, 1.2 חט’, 7.4 ריב’ הגנה, מדד הגנתי איתו: 97.7, בלעדיו: 102.5). מאז הזכייה של ג’ורדן ב-1988 בתואר, אף שחקן בולס (אפילו דניס רודמן) לא נבחר לשחקן ההגנה של העונה. נואה העונה הוכיח שהוא ראוי לשבור את הרצף.

למה לא? – אולי רק כי הפציעות בתקופה האחרונה קצת פגעו לו במומנטום. וכי זו כנראה ההזדמנות האחרונה של הליגה לתקן עוול למקום הראשון.

מקום 1 – טים דאנקן (סן אנטוניו ספרס)

תחנה אחרונה. טים דאנקן

אם נדמה את המירוץ לתואר שחקן ההגנה למשחק טאקי, בו יש המון שחקנים עם סיכוי לנצח, וכולם רואים את עצמם כמועמדים שווים, לביג פונדמנטל יש את הקלף הצבעוני הזה שמשנה לאיזה צבע שבא לו מתי שבא לו שמשנה את כל המשחק. לדאנקן יש את הקייס החזק ביותר לתואר לא כי הוא מעמיד את המספרים האכזריים ביותר (2.7 חס’, 0.8 חט’, 8.2 ריב’ הגנה, מדד הגנתי איתו: 96.6, בלעדיו: 100.1) או כי הוא הסטופר הכי טוב מתחת לסל, אלא כי כאשר בוחנים את כל השיקולים, מעבר לשיקולי סטטיסטיקה ומדדים, ומתחשבים בשיקולים חברתיים של “למי מגיע יותר”, דאנקן זורח מעל כולם.

למרבה הפלא, דאנקן מעולם לא זכה בתואר, ואם הוא לא יזכה העונה, קשה לי להאמין שתהיה לו הזדמנות נוספת לזכות בו מפאת גילו המתקדם. נואה, לברון, ג’ורג’, אסיק, גאסול ואחרים צפויים להמשיך להרביץ גם בעתיד, מדאנקן ייתכן ולא נראה עוד עונה אגרסיבית כמו העונה, עם מיקום מושלם ובעיקר המון אלגנטיות, תכונה שקשה למצוא אצל הרבה שחקני הגנה בכירים.

ב-2003 קווין גארנט היה אמור לזכות ב-MVP של העונה הרגילה. הוא הוליך את מינסוטה לעונה מדהימה לפני שספריוול וקאסל הגיעו, אבל הודח, כרגיל, בסיבוב הראשון של הפלייאוף. בעקבות זאת, הליגה התעלמה מהביג טיקט ונתנה את התואר לדאנקן. כולי תקווה שהליגה תתן את התואר הזה למי שבאמת ראוי לו, ולא תהפוך את דאנקן של היום למקופח כמו גארנט של 2003. אם הזכייה של דירק נוביצקי ב-MVP ב-2007 אחרי שלא צלח סיבוב אחד בפלייאוף מעידה על משהו, אז הליגה אכן הפכה לפחות שמרנית. בשביל דאנקן, בואו נקווה.

#פולגורג #מארקגאסול #טיםדאנקן #גואקיםנואה #לברוןגיימס #גושסמית