מה זה בכלל ה-NBA הזה שלכם?

אני לא יודע מה אתכם, אבל יוצא לי הרבה מאוד פעמים בזמן האחרון לשמוע את השאלה “למה אתה מתעניין ב-NBA?” או “למה דווקא החלטת לכתוב על זה?”. השאלה הזו בדרך כלל מגיעה מאנשים שמכירים אותי ממקומות אחרים לגמרי ונחשפים לדיבוק הזה ולא ממש יודעים איך לאכול אותו. הבעיה היא שקשה מאוד להסביר על רגל אחת למה דווקא NBA, או ליתר דיוק, קשה מאוד להסביר מה זה NBA בפשטות מבלי לגלוש למושגים שהם אבסטרקטיים לחלוטין עבור מי שאינו עכבר NBA כמו טרייד דד-ליין ובחירת דראפט סיבוב שני.

הפוסט הזה נועד לענות לכל האנשים הללו, הפוסט הזה נועד לתת הסבר פשטני (עד כמה שאפשר) על הליגה המוזרה הזו, כך שבפעם הבאה שאמא של חברה שלכם תשאל אתכם למה הכדור הכתום הזה כל כך מעניין אתכם ותשאל אתכם שאלות בסגנון של “מה ההבדל בין המזרח למערב?” או “למה אף אחד לא יורד ליגה?” תדעו לאן להפנות אותה.

שניים מהכוכבים הגדולים בהיסטוריה של הליגה. קובי ברייאנט ומייקל ג’ורדן

ש: מה זה בכלל NBA?

ת: NBA זה קיצור של National Basketball Association.  זה הארגון שמנהל את ליגת הכדורסל המקצוענית בארה”ב.

ש: אוקיי, ומתי כל העסק הזה התחיל?

ת: אי שם בשנות ה-40 קם ארגון בשם NBA, אבל הוא לא היה דומה למה שהוא היום. היו שם פחות מ-10 קבוצות, לא היה שעון זריקות ולא היה קו שלוש. הליגה לא הייתה פופולרית יותר מדי וגם אחרי האיחוד עם הליגה המתחרה (ה-ABA) וההצטרפות של כוכבים כמו ג’וליוס ארווינג (שכונה ד”ר ג’יי. כן, ההוא מהשיר של אריק איינשטיין) הליגה עדיין לא הפכה לתופעה כלל עולמית כמו שהיא היום.

ש: אז מתי הליגה התחילה לתפוס תאוצה?

ת: בשנות ה-80. זה היה תהליך של כמה דברים שאירעו במקביל. מצד אחד, הגלובליזציה אפשרה להרבה יותר אנשים להיחשף לליגה. לפתע אנשים בישראל או בסין יכלו לצפות במשחקים, או לפחות לקרוא עליהם כמה שורות בעיתון. מצד שני, הגיעו כוכבים היסטוריים לליגה. לארי בירד ומג’יק ג’ונסון ומייקל ג’ורדן הפכו את הליגה לפופולרית מאוד בשנות ה-80 והיוו למעשה את תור הזהב של ה-NBA. באולימפיאדה בברצלונה ב-1992 ההשתלטות של הליגה על עולם הכדורסל הושלמה, כאשר בפעם הראשונה הורשו שחקנים מקצוענים להשתתף באולימפיאדה וארה”ב שלחה נבחרת כוכבים היסטורית (שכונתה הדרים-טים) שהתעללה בכל מי ששיחק מולה. אחד הרגעים המונומנטליים מהמשחקים האולימפיים ההם הוא הרגע שבו השחקנים של נבחרת קובה ביקשו חתימות משחקני הדרים-טים. זו הייתה ההוכחה לכך שהכדורסל שמשוחק ב-NBA הוא כדורסל מעולם אחר.

ש: מה זאת אומרת כדורסל מעולם אחר? במה הוא שונה מכדורסל רגיל?

ת: דבר ראשון, הכשרון. ה-NBA זו פסגת האולימפוס. כל שחקן כדורסל כשרוני באמת מגיע לשם. בכל רגע נתון, יש ב-NBA 450 שחקנים (30 קבוצות, 15 שחקנים בכל קבוצה). בדרך כלל, 450 השחקנים הללו יהיו הטובים בעולם. יהיו חריגים כמו שחקנים שיכולים להצליח ב-NBA אך בוחרים שלא לשחק שם מטעמי נוחות (חואן קרלוס נבארו הספרדי הוא דוגמא לכך) ויכול להיות כשל שוק מסוים שבו יש איזושהו שחקן שמתרוצץ באירופה שלא מצא את מקומו ב-NBA והוא טוב יותר משחקנים שוליים אחרים בליגה, אבל על פי רוב, אלו שהגיעו ל-NBA הם החזקים ביותר והטובים ביותר.

דבר שני, החוקים. באירופה משחקים 40 דקות, בארה”ב 48. בארה”ב קו השלוש רחוק יותר. באירופה רק לפני כ-15 שנה עברו מהתקפות של 30 שניות ל-24, בעוד ב-NBA מאז שנות ה-50 קיים שעון 24.

דבר שלישי, המבנה של הליגות. באירופה לכל מדינה יש ליגה מקומית, יש עולות ויורדות ויש מפעלים אירופיים שבהם משתתפות הקבוצות הטובות ביותר. בארה”ב יש ליגה אחת, ה-NBA, שמורכבת מ-30 קבוצות. אין עולות ואין יורדות.

ש: רגע, רגע, מה זה אין עולות ואין יורדות? איזו מין ליגה זו?  מה קורה למי שמסיימת אחרונה? ואיך קובעים בכלל מי מסיימת אחרונה?

ת: עכשיו אנחנו מתחילים להיכנס לעובי הקורה.

30 הקבוצות ב-NBA מחולקות לשישה בתים של חמש קבוצות, לפי אזורים גאוגרפיים. לדוגמא, דטרויט, מילווקי, קליבלנד, שיקאגו ואינדיאנה הן קרובות מאוד (יחסית) גאוגרפית אחת לשנייה, לכן הן משובצות ביחד בבית שנקרא “הבית המרכזי”. ביחד עם הבית “האטלנטי” והבית “הדרום-מזרחי” יש לנו 15 קבוצות, שהן הקבוצות “המזרחיות”.

בצד השני של ארה”ב, יש לנו שלושה בתים נוספים, הבית “הצפון-מערבי”, הבית “הפאסיפי” והבית “הדרום-מערבי”. שוב, 15 קבוצות, שהן הקבוצות “המערביות”. החלוקה בין מזרח למערב היא לרוב גאוגרפית, אבל היא מאוד ליברלית, לכן קבוצה כמו ניו אורלינס, שהיא מזרחית כמעט כמו מילווקי, משובצת בבית “הדרום-מערבי”. לא צריך להתייחס לזה יותר מדי, מה שחשוב הוא שיש 30 קבוצות, 15 במזרח ו-15 במערב. לרוב מתייחסים למערב ולמזרח כקונפרנס, כלומר, הקונפרנס המזרחי והקונפרנס המערבי.

ש: אוקיי, חפרת. מה עם הקטע של היורדות והעולות?

ת: רגע, לא סיימתי לחפור.

כל קבוצה משחקת 82 משחקים בעונה הרגילה. כן, אני יודע, זה מספר לא קשור שלא מתחלק ב-30, אבל זה מסתדר. כל קבוצה משחקת פעמיים מול קבוצות מהקונפרנס השני ויותר פעמים מול קבוצות מהקונפרנס שלה. לדוגמא, שיקאגו תשחק רק פעמיים בעונה מול לוס אנג’לס לייקרס. פעם אחת בבית ופעם אחת בחוץ. מול אינדיאנה, לעומת זאת, היא תשחק 3 או 4 פעמים. בסופו של דבר, כולן משחקות 82 משחקים.

בסוף העונה הרגילה, אחרי 82 המשחקים, מתחיל הפלייאוף. מכל קונפרנס עולות 8 קבוצות (כן, אני יודע שזה מוזר שיותר מ-50% מהקבוצות בכל קונפרנס עולות, זרמו איתי) כאשר מי שסיימה ראשונה בכל קונפרנס בסיום העונה הרגילה (כלומר, מי שניצחה הכי הרבה משחקים) תשחק מול מי שסיימה שמינית באותו קונפרנס. מי שסיימה שנייה תשחק מול מי שסיימה שביעית, וכך הלאה.

הקבוצות משחקות בסדרה של הטוב מ-7, כאשר המנצחת ממשיכה לסיבוב הבא. בסופו של דבר, אחרי 3 סיבובים בתוך הקונפרנס מגיע הגמר של הליגה, בין הקבוצה שניצחה את הפלייאוף במזרח (אלופת המזרח) לבין הקבוצה שניצחה את הפלייאוף במערב (אלופת המערב). המנצחת בסדרה הזו היא אלופת הליגה.

השיטה הזו יוצרת מעט עיוותים כי בשנים בהן קונפרנס אחד הוא טוב יותר מהקונפרנס השני, הפלייאוף יהיה קל יותר לקבוצות מהקונפרנס החלש יותר. יכול להיות שבעתיד השיטה הזו תשתנה, אבל כרגע, זה מה יש.

בקשר לקבוצות שלא הגיעו לפלייאוף, כאמור, הן לא יורדות ליגה. מה שקורה הוא שהן מקבלות יותר סיכוי לבחור גבוה בדראפט.

ש: מה לעזאזל זה דראפט? הבנתי את כל הסיפור עם הסיבובים והסדרות והקונפרנסים, אבל מה דראפט עכשיו?

ת: לאט לאט.

נניח ואתה שחקן כדורסל שחושב שהוא כשרוני מספיק כדי לשחק ב-NBA. יש לך שתי אופציות עיקריות להגיע לליגה. האחת היא ללכת ולהיבחן בקבוצה מסוימת. יש סיכוי שתרשים את המאמן או הג’נרל מנג’ר (המנהל המקצועי של הקבוצה) והם יחליטו להחתים אותך, אבל הסיכוי לכך הוא קלוש.

האופציה השנייה היא העדיפה יותר, והיא דרך הדראפט. כל שנה רושמים את עצמם לדראפט מאות שחקנים צעירים ומוכשרים ש”מציעים” את עצמם לקבוצות הליגה, ובסוף התהליך, בדראפט עצמו, הקבוצות בוחרות בשחקנים. סך הכל, לכל קבוצה, בעקרון, יש 2 בחירות כך שבסופו של דבר יש 60 בחירות דראפט כל שנה.

ש: איך בוחרים? כמו מכירה פומבית? המרבה המחיר?

ת: לא בדיוק. יש סדר של בחירות שנקבע מראש. לקבוצות שסיימו במקומות האחרונים בליגה יש יותר סיכוי לבחור ראשונות, וכך יש להן יותר סיכוי לבחור שחקן טוב יותר בדראפט שיעזור להן להשתפר ולצאת מהמקומות האחרונים. נניח וקבוצה סיימה את העונה במקום האחרון בליגה, יש לה סיכוי של 25% לזכות בבחירה הראשונה בדראפט, מה שיעזור לה לחזק את עצמה ולהפוך לקבוצה טובה יותר. כך שגם אם אין יורדות, אף קבוצה לא נשארת חלשה לנצח. תחשבו על זה כאילו המפלגה הכי חלשה בכנסת מקבלת את הזכות לבחור את הכוכב הפוליטי הבא של מדינת ישראל. כך, לדוגמא, מרצ יוכלו לבחור את גבי אשכנזי ולהפוך לכח אלקטורלי משמעותי.

אההה, בעצם, עזבו, מרצ זה לא דוגמא טובה. בואו נמשיך הלאה.

הסיכויים של הקבוצות החלשות בליגה בשנת 2014 לזכות בבחירה הראשונה בדראפט

ש: ואני חייב לבחור בדראפט? נניח ואין אף שחקן שמעניין אותי, אני עדיין חייב לבחור?

ת: לא, אתה יכול “למכור” את בחירת הדראפט שלך בתמורה למשהו אחר. יש קבוצות ש”מוכרות” את בחירת הדראפט שלהן בתמורה לשחקנים שכבר משחקים בליגה, יש קבוצות ש”מוכרות” את בחירת הדראפט שלהן בתמורה לבחירות דראפט בשנים מאוחרות יותר. אפשר לעשות המון קומבינציות עם הדראפט.

ש: הבנתי. וכל קבוצה יכולה להחתים כמה שחקנים שהיא רוצה?

ת: לא בדיוק. דבר ראשון, בעקרון, מותר להחזיק רק 15 שחקנים בקבוצה. דבר שני, כל שחקן עולה כסף, ושחקנים טובים יותר עולים יותר כסף.

ש: ואם אני איל נפט מקטאר, אני לא יכול פשוט לקנות את כל השחקנים הכי טובים בליגה?

ת: לא, כי אי אפשר לקנות שחקנים ב-NBA, ויש גם תקרת שכר.

ש: WTF?

ת: אתה יכול להשיג שחקנים בשלוש דרכים עיקריות. הראשונה היא דרך הדראפט. השנייה היא כאשר לשחקן מסוים נגמר החוזה. במקרה כזה אתה יכול להחתים אותו על חוזה חדש. הדרך השלישית היא בטרייד, כלומר שאתה נותן משהו מסוים (נניח בחירת דראפט) לקבוצה X וקבוצה X נותנת לך שחקן בתמורה.

ש: אוקיי, ומה זו השטות הזאת עם תקרת השכר שאמרת קודם?

ת: נניח וסך כל המשכורות של כל השחקנים בסגל שלך הוא 60 מיליון דולר, ותקרת השכר היא 70 מיליון דולר, אז הכל סבבה. אתה מתחת לתקרה והכל מגניב. לעומת זאת, אם סך כל המשכורות שלך הוא 80 מיליון, אתה נמצא מעל לתקרה, ואז מתחילות הבעיות. בנקודה הזו אתה לא תוכל להחתים שחקנים חופשיים, כי אין לך עוד כסף לבזבז. אתה לא תוכל להשתתף בחלק מהטריידים שיתרחשו בליגה. אולי אפילו אתה תתחיל לשלם מס לליגה על “בזבוז היתר” שלך. המס הזה יחולק בסופו של דבר לקבוצות שהיו מתחת לתקרה לאורך העונה. זה קצת סוציאליסטי, וזה עובד. בדרך כלל, אם קבוצה נמצאת מעל תקרת השכר ברמה שהיא משלמת מס לליגה היא תשאף להוריד את סך המשכורות שלה כדי להפסיק לשלם מס, כך שקשה מאוד להצליח סטייל רומן אברמוביץ’ ב-NBA.

ש: טוב, איך אתה מצליח לעקוב בכלל אחרי כל הדברים האלה. דראפט, קונפרנסים, טריידים, תקרת שכר. זה נשמע ממש משעמם.

ת: דבר ראשון, אותי זה מעניין, ודבר שני, זו רק המנה הצדדית. הצ’יפס ליד ההמבורגר שהוא הכדורסל העילאי של ה-NBA. אני אוהב את הצ’יפס ומאוד אוהב את ההמבורגר, ואם יש לך ספקות לגבי הקביעה הזו, תתרווח בכסא ותצפה בסרטון הבא.

#גוליוסארווינג #לאריבירד #מגיקגונסון #מייקלגורדן