הימים הראשונים של הליגה הם כמו מערכת יחסים חדשה. אנחנו כל כך מתלהבים שאנחנו מנסים לתת משמעות לכל אימוג’י שנשלח בווטסאפ, מנסים לנתח כל מילה שנאמרה או לא נאמרה, כל סימן שנראה לנו מיוחד או שונה או כזה שמאשש את התפיסות המוקדמות שלנו. ב-NBA השבוע הראשון מלווה בהמון רעש, כאוס סטטיסטי מהסוג הטוב ביותר, והתפקיד שלנו הוא למצוא את עצמנו בתוך הכאוס הזה, להבין מה הוא רעש רקע ומה הוא רעש ששווה להגביר עבורו את הווליום.
כל שנה אני חוקר את התופעות השונות והמשונות של השבוע הראשון בליגה בנסיון להבין האם יש פה שינוי מהותי, אמיתי, מגמתי, או שמא מדובר בסטיית תקן, ברעש, בפוקס. ובכן, השבוע הראשון בדיוק נגמר, אז יאללה לעבודה.
הבאקס זורקים 42% מהזריקות שלהם לשלוש
בדרך כלל קשה לנו לכמת את משמעות המאמן. ברוב המקרים מדובר בחבוב שיושב על הקווים, מנסה להעביר למח של השחקנים שלו הוראות, לא תמיד בהצלחה, ואז הוא מתחלף במישהו אחר שמנסה לעשות את אותה פעולה מורכבת של להתיך 5 מוחות שונים למח אחד שחושב ביחד. קשה מאוד להבין כמה השפעה יש לדמות המאמן והרבה פעמים המאמנים בעצמם מנסים לטפח את האקסיומה הזו. אלא שמדי פעם יש שילוב של מאמן שיודע מה הוא עושה שמגיע אחרי מאמן בעייתי לקבוצה עם כשרון ואז קסמים קורים. ראינו את זה קורה בגולדן סטייט עם סטיב קר, שהחליף את מארק ג’קסון ותוך יומיים פתאום התקפת הבידודים המאוסה של ג’קסון נעלמה לטובת הז’וגו בוניטו של קר. העונה אנחנו חווים תופעה דומה במילווקי.
הבאקס בעונה שעברה היו אחת הקבוצות המתסכלות בליגה. הם בקושי זרקו לשלוש (27.2% מהזריקות שלהם לפי Cleaning the Glass, מקום 25 בליגה) בהתקפה ובהגנה היה להם את הקטע הזה שהם הלכו לדאבל-טים בלי שום קשר לכלום. לפני שנתיים זה הוביל לכך שהם היו הקבוצה שאפשרה שלשות מהפינה בתדירות הכי גבוהה בליגה בפער עצום. 9.9% מהזריקות של היריבות הגיעו מהפינה בעונת 2016/17, הקבוצה הבאה בתור אפשרה רק 8.6% מהזריקות שלה מהאזור הזה. אז הבאקס עשו עבודה וניסו למנוע את השלשות מהפינה בעונת 2017/18, אבל הם לא שינו את האסטרטגיה ההגנתית שלהם, הם עדיין יצאו לבליצים לא קשורים למציאות וחשפו את ההגנה שלהם, וזה הוביל לכך שהם אמנם הצליחו להוריד את הכמות של השלשות מהפינה ל-7% מהזריקות של היריבות, אבל זה בא על חשבון יותר זריקות מאזור הטבעת. בעונה שעברה הבאקס היו הקבוצה שאפשרה הכי הרבה זריקות מאזור הטבעת (39.6%, 3 נקודות אחוז מלאות מעל למקום השני בקטגוריה המפוקפקת הזו).
ואז הגיע מייק בודנהולצר. קואץ’ באד ניקה את כל ההרגלים הרעים של הבאקס והכניס את ההרגלים שלו. הבאקס ממושמעים יותר בהגנה והם מובילים את הליגה במניעת שלשות מהפינה (רק 2.1% אומללים מהזריקות של היריבות מגיעות מאזור הארוגני הזה) וגם אזור הטבעת הפך להיות פחות אתר מבקרים (33.9% מהזריקות, מקום 11 בליגה נכון לכתיבת שורות אלו). בגדול, ה-Shot Chart של היריבות של הבאקס נראה כמו חוברת הפורנו של דריל מורי, רק הפוך. מינימום שלשות מהפינה, מעט מאוד זריקות מאזור הטבעת והרבה מאוד מיד-ריינג’.
אבל השלאגר האמיתי זה השינוי בהתקפה. הנוכחות של ברוק לופז וארסן איליאסובה ביחד עם התחכום ההתקפי של בודנהולצר הפכו את הבאקס לקבוצת שלשות אימתנית. רק דאלאס ויוסטון זורקות משלוש בתדירות גבוהה יותר ובינתיים הבאקס קולעים באחוזים מעולים (40%, שזה איכשהו רק מקום 7 בליגה המטורפת של השבוע הראשון) ואפילו ג’ון הנסון התחיל לקלוע שלשות. סביר להניח שהאחוזים יתיישרו קצת בשבועות הקרובים וכנראה שכריס מידלטון לא ימשיך לקלוע 5 שלשות בערב ב-65% מהשלוש, אבל האסטרטגיה היא נכונה. הבאקס מרווחים את המשחק לחדירות של יאניס ובכך כל המשחק ההתקפי שלהם הופך להיות קל יותר. יאניס הוא נשק התקפי בלתי קונבנציונלי ואם נותנים לו יותר נדל”ן ומרווח פעולה, הוא יעשה נזק בלתי הפיך ליריבות. זה בדיוק מה שבאד נותן לו וזה רק גורם לי להרגיש טוב יותר עם ההימור שלי על הבאקס כקבוצה שתסיים במקום השלישי במזרח.
גזר הדין: מגמה
מרקל פולץ הוא אחד השחקנים הגרועים בליגה
פולץ שיחק 79 דקות עד כה העונה (לא כולל המשחק הלילה מול דטרויט) וכאשר הוא היה על הפרקט ה-Net Rating של הסיקסרס היה 24.3-, שזה לא משהו. כשהוא היה על הספסל (65 דקות) המספר הזה התהפך ל-13.5+, שזה די טוב.
נכון, זה גודל מדגם קטן יותר מהבטחון העצמי של פולץ כרגע, אבל אלו מספרים שחייבים להתייחס אליהם איכשהו. באופן כללי, הרעיון של לקחת בן אדם שעבר טראומה ולנסות להחזיר אותו לעניינים הוא משהו שאני חושב שהוא נכון. כשעשיתי תאונה עם האוטו בגיל 18 אבא שלי אמר לי מיד לעלות על ההגה שוב כדי שלא לפתח כל מיני בעיות מנטליות סביב הנהיגה שלי, וזה בהחלט עזר. אבל במקרה של פולץ, יש לי תחושה שהנסיון של הסיקסרס לזרוק אותו בחזרה לחמישייה הוא חיבוק דב.
One of the stats I'll be checking every few days. pic.twitter.com/DSawyrjYdj — Zach Lowe (@ZachLowe_NBA) October 22, 2018
דבר ראשון, הטראומה שהוא עבר הייתה פומבית וארוכה. אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק עבר על פולץ בעונה שעברה ומה הסיפור המלא מאחורי הפציעה המסתורית שלו בכתף וכאבי הפנטום שהוא פיתח לאחר מכן איפה שפעם הייתה הזריקה שלו, אבל מה שבטוח הוא שזה היה משהו משמעותי מאוד. בעידן של הרשתות החברתיות קשה לי להאמין שלחוויה הזו לא הייתה השפעה מנטלית עצומה על פולץ, בטח כשברקע הבחור שהעבירו אותך בטרייד עבורו (ג’ייסון טייטום) אונס את הליגה.
מעבר לכך, הבעיה הלא פחות גדולה היא שלפולץ פשוט אין מקום מקצועי בחמישייה של הסיקסרס. כל עוד אין לו איום ממשי מחוץ לקשת (למרות שהשלשה שלו מול זאק לווין באמת צריכה להיכנס לפנתיאון לצד השלשות של קיירי בגיים 7 ושל ריי אלן בגיים 6 של הפיינלס) הוא פיל לבן בחמישייה שכוללת גם את בן סימונס וג’ואל אמביד ודריו שאריץ’. אף אחד מהשחקנים הללו הוא לא שחקן שגורם להגנות להתמתח מעבר לקשת השלוש ואם מוסיפים עליהם עוד שחקן שצריך את הכדור כדי להיות אפקטיבי (וגם זה בסימן שאלה כרגע) זה כמו לנסות להבקיע גול כשכל שחקני היריבה עומדים וחוסמים את השער. אם זה נראה כמו פלופ, הולך כמו פלופ וקולע כמו פלופ, כנראה שזה פלופ.
כולי תקווה שפולץ ימצא את עצמו ויצליח להבטיח את ההבטחה שגרמה לכל כך הרבה אנשים לסמן אותו כבאנקר של אחד הדראפטים הכי עמוקים של השנים האחרונות, אבל יש לי תחושה שזה כבר לא יקרה בפילדלפיה.
גזר הדין: מגמה
לדנבר יש את ההגנה הטובה בליגה
איזה כיף! דנבר מנצחת 3 ברצף וסותמת לכולנו את הפה על כך שאמרנו שאין להם הגנה ושזה יפגע להם בשאיפות הפלייאוף במערב הרצחני. ובינתיים הת’אנדר והלייקרס מדשדשים והנאגטס פותחים פור על היריבות הישירות שלהם.
אבל הנאגטס צריכים להסתכל על עצמם מול המראה ולשאול את עצמם האם ההגנה שלהם היא באמת הכי טובה בליגה?
שני המשחקים הראשונים שלהם היו מול פיניקס והקליפרס, לא בדיוק מפלצות התקפיות, אולם במשחק האחרון מול הווריורס הם הצליחו לעצור אותם על 24% מהשלוש. האם משהו השתנה בכעכים האהובים עלינו? האם החזרה של פול מילסאפ יצבה את ההגנה? האם מייק מלון מצא את הנוסחא הנכונה עבור הקבוצה שלו?
אם מסתכלים על הפיזור של הזריקות של היריבות של הנאגטס בשלושת המשחקים הראשונים (הפוסט נכתב לפני המשחק הלילה מול סקרמנטו) אז קשה למצוא הרבה סיבות לאופטימיות. הנאגטס מאפשרים הכי הרבה זריקות מהפינה חוץ מממפיס (11.8%). מעבר לכך, הם לא ממש קופצים מהדף כשמסתכלים על קטגוריות ההאסל. הם בינוניים ומטה ב-Deflections (מקום 20 בליגה), ב-Contested Shots (מקום 25 בליגה) ובסחיטת עבירות תוקף (מקום 23 בליגה). מצד שני, כשמסתכלים עליהם נראה שהם יודעים איפה לעמוד, הם חוטפים יחסית הרבה כדורים וההכנסה של טורי קרייג לרוטציה (על חשבון וויל ברטון הפצוע) עושה רק טוב להגנה, כך שהם יהיו יותר טובים מהעונה שעברה, אבל הם לא ישמרו על הפסגה לאורך זמן.
קיירי ארווינג הוא כבר לא הכוכב בבוסטון
כאשר קיירי הגיע למסצ’וסטס הוא היה אמור להיות הגו-טו-גאי של הסלטיקס. מעבר לכך שיש לו איכויות של גו-טו-גאי, הוא נכנס לנעליו של אייזיאה תומאס, שהיה הגו-טו-גאי האולטימטיבי עבור הסלטיקס בעונת 2016/17. ואכן, כאשר קיירי היה על המגרש בעונה שעברה, הוא נראה כמו הגו-טו-גאי. הוא זרק 18 זר’ למשחק, היה לו Usage של כמעט 30% ובדקות הסיום הכדור הלך אליו. העונה הוא עדיין זורק הכי הרבה בקבוצה (17.3 למשחק) אבל הרבה מהן מרגישות לא בשטף של ההתקפה. ה-Usage שלו ירד (26.6%) ובמאני טיים אנחנו רואים את ג’ייסון טייטום משתלט על ההתקפה. האם ההכרזות של קיירי שהוא לא יעזוב את בוסטון בקיץ היו מוקדמות?
כנראה שלא. כל החלקים במכונה של בוסטון נאלצים להתמודד עם הסדר החדש, שכולל את גורדון הייוורד שחוזר לעצמו לאיטו ואת טייטום, שפשוט חייב לקבל יותר כדורים כי הוא פשוט נהדר. הסלטיקס כרגע מדורגים במקום ה-29 ביעילות התקפית בליגה (עוד מעט נגיע לקבוצה שבמקום ה-30) והקורבן העיקרי של הסדר החדש הוא ג’יילן בראון, שבעונה שעברה היה השחקן השני בקבוצה מבחינת כמות זריקות והעונה הוא רביעי בתור, ואם כבר הייתי חושש למעמד של מישהו בבוסטון, זה היה המעמד שלו. קיירי מספיק מוכשר ויש לו מספיק קבלות (זוכרים את השלשה הזו פה למטה?) כדי להכיל את הפיחות הקל במעמדו. ברגעי האמת, אם הוא יהיה בריא, הוא יהיה שם בשביל בראד סטיבנס.
גזר דין: פוקס
הלייקרס משחקים מהר ותוקפים את הטבעת
קצת נתונים. הלייקרס משחקים בקצב מסחרר של כמעט 109 פוזשנים למשחק בשלושת המשחקים הראשונים (רק סקרמנטו והפליקנס משחקים בקצב מהיר יותר). בנוסף, אף קבוצה לא זורקת בתדירות גבוהה יותר מאזור הצבע וזה אפילו לא קרוב (48.1% מהזריקות שלהם מגיעות מאזור הטבעת, יוסטון נמצאת במקום השני עם 42.5%).
יש הגיון מסוים בשני הנתונים הללו. ללייקרס יש בעיית קליעה ולכן הם מנסים להגיע לצבע בכל דרך אפשרית. הדרך הכי מהירה להגיע לצבע היא פשוט לרוץ (ראיתם מה עשיתי פה?) והלייקרס פשוט טסים אחרי כל ריבאונד הגנה או חטיפה ושמים לחץ על ההגנה. זה כמובן עוזר שיש להם את לברון ג’יימס שיכול להגיע לצבע כמעט מתי שהוא רוצה.
השאלה היא האם הלייקרס יכולים להמשיך לרוץ בקצב המסחרר הזה?
מעולם לא ראינו את לברון אפילו קרוב לשחק בקצב כזה ולא בטוח שהוא יכול לעמוד בזה כשהוא אוטוטו בן 34. החדשות הטובות הן ששאר הרוסטר כן מסוגל לעמוד בזה. ללייקרס יש סגל צעיר ועמוק כך שלוק וולטון יכול לנהל את הדקות כך שיהיה מספיק אוויר לכולם. אתמול בלילה ראינו גם את סווי מיחליוק וג’ונתן וויליאמס נותנים דקות איכותיות מקצה הספסל, כך שלוולטון יש מספיק כלים כדי להמשיך להכתיב את הקצב המהיר בליגה.
אז נותרנו עם לברון. הבעיה היא לאו דווקא עם הקצב עצמו, אני חושב שלברון ידע שזה הולך להיות הקצב ושהוא מוכן למשימה הזו. הבעיה היא שכדי להיות מוכן לקצב של הלייקרס בהתקפה, הוא נח בהגנה. במשחק מול יוסטון ראינו את לברון פשוט זונח את פי.ג’יי טאקר באחד הפוזשנים המכריעים ומאפשר לטאקר שלשה פנויה מהפינה בדרך לניצחון של הרוקטס. זה כנראה המחיר שהלייקרס צריכים לשלם בשביל הקצב המהיר, ויכול להיות שזה המחיר שהם צריכים לשלם על כך שהם מקבלים את לברון בפרק הרביעי של הקריירה שלו. יכול להיות שהמחיר האמיתי יהיה בכך שהם לא יגיעו לפלייאוף. עם הגנה חלשה כזו אי אפשר לפסול את זה על הסף.
גזר דין: מגמה
לאוקלהומה סיטי יש את ההתקפה הכי חלשה בליגה
98.4 נק’ ל-100 פוזשנים. 43.4% אחוזי קליעה משוקללים. 23.9% מהשלוש. זה מה שהת’אנדר נתנו לנו בשלושת המשחקים הראשונים. בכל הקטגוריות הללו הם מדורגים אחרונים ולמרות שאנחנו עדיין בשבוע הראשון, במערב של העונה אי אפשר להיות רגועים לרגע והת’אנדר צריכים לסגור את הפער הזה מהר.
לכאורה, מדובר בפוקס מובהק. בשני המשחקים הראשונים ראסל ווסטברוק לא שיחק ובאופן כללי ברגע שהאחוזים שלהם יתיישרו הניצחונות יתחילו להגיע, ובאמת למי שרק מעניין אותו גזר הדין אז אין פה יותר מדי עניין, אבל שווה להתעכב קצת על הבעיות של הת’אנדר שהן חלק מהמספרים המזוויעים האלה.
לת’אנדר יש יותר כשרון מרוב הקבוצות במערב, אבל אין להם שיטה. גם כאשר ראסל ווסטברוק על הפרקט וגם כאשר הוא לא, הת’אנדר הם הקבוצה הכי סוליסטית בליגה. גם העונה הם בתחתית הליגה בכמות מסירות ולא נראה שיש איזושהי בשורה מצדו של בילי דונובן. בעוד קבוצות כמו הספרס והג’אז עולות למשחק והשיטה שלהן משיגה להן נקודות, לת’אנדר אין את הפריביליגיה הזו. הם צריכים לעבוד קשה עבור כל סל ובסופו של דבר, השלם שלהם הוא קטן מסכום החלקים. יכול להיות שזה הכל באשמת ראסל ווסטברוק, יכול להיות שזה באשמת המאמן, אבל הת’אנדר נראים כמו קבוצה שלא הולכת להיות קבוצת עונה רגילה טובה, והם מסתמכים יותר מדי על הכשרון שלהם. בסופו של דבר, יש להם מספיק כשרון כדי שהם לא יהיו ההתקפה הכי חלשה בליגה, אבל אין להם את השיטה שתוכל לקחת את הכשרון הזה ולהפוך אותו להתקפה הכי טובה בליגה, וזה הפספוס האמיתי עם הקבוצה הזו.
גזר דין: פוקס
Comments