ד"ר סם ומר הינקי

עברו בערך 7 שנים מאז הפעם הראשונה שכתבתי פוסט על ה-NBA. מאז כתבתי כנראה מאות פוסטים, המקלדת שלי ראתה עשרות ואולי מאות אלפי מילים ונשחקה עד דק בזמן שלי היה חשוב לכתוב על הגנת החילופים של הת'אנדר או על הפיק אנד רול האימתני של סטף קרי ודריימונד גרין.

בזמן הזה עברו הרבה מאוד דמויות ב-NBA. חלק מהדמויות הן מובנות מאליהן, כמו לברון ג'יימס או קווין דוראנט או גרג פופוביץ', אלו הן הדמויות המרכזיות, הגיבורים הראשיים, אבל חלק מהדמויות הן יותר נחבאות אל הכלים. זה לאו דווקא אומר שיש להן פחות השפעה. זה לאו דווקא אומר שהן פחות חשובות. זה אומר רק שהן פועלות מאחורי הקלעים. דמויות כמו ג'נרל מנג'רים, בעלים, סקאוטרים, עוזרי מאמנים, סוכנים ופרשנים. אין לנו גישה מלאה לדמויות הללו, בטח ובטח הגישה שלנו היא פחותה מזו שיש לנו לשחקנים, שאותם אנחנו יכולים לנתח מבוקר ועד ערב כי כל הפעולות שלהם מתועדות על ידי מצלמה במשך 82 משחקים + פלייאוף.

לגבי הפעולות של הג'נרל מנג'ר אין לנו שום יכולת ניטור. אין לנו שום יכולת לראות במו עינינו איך נראה תהליך קבלת ההחלטות של הבעלים או איך סוכן מנהל משא ומתן. זה משפיע על היכולת שלנו להבין את הדמויות הללו ולכמת את ההשפעה שלהן. מצד אחד, אנחנו מבינים שיש לדמויות הללו השפעה אדירה, לא פחות מלחלק מהשחקנים. ומצד שני, אין לנו מושג מה הדמויות הללו עושות עם ההשפעה הזו או איך הן משתמשות בה.

מבין כל הדמויות הללו שעברו בפס הייצור הבלתי פוסק של ה-NBA בעשור האחרון, מבין כל המנהלים והבעלים והסוכנים והפרשנים, הדמות הכי מרתקת בעיניי היא סם הינקי.

הינקי היה ג'נרל מנג'ר של פילדלפיה במשך קצת יותר משנתיים וחצי, מקיץ 2013 ועד אפריל 2016. זה לא זמן ארוך במונחי GM או נשיא לענייני כדורסל. פט ריילי ואר.סי ביופורד נמצאים בתפקיד שלהם כשני עשורים.

סם פרסטי מנהל את אוקלהומה סיטי למעלה מעשור. כך גם דריל מורי ביוסטון. הגדרת התפקיד של הג'נרל מנג'ר כוללת הסתכלות ויכולת לתכנן לטווח הארוך. אז איך זה שדווקא ג'נרל מנג'ר שכיהן יחסית מעט זמן בתפקיד שלו ולא זכה לממש את חזונו הוא דמות כל כך מרתקת?

זה קרה מכיוון שהחזון שלו היה כל כך שונה וכל כך מובהק. הכיוון שאליו הקברניט הינקי ניווט את הספינה שלו היה כזה שלא ראינו מקודם, עד שזה בכלל לא משנה שהוא לא הספיק להגיע ליעד ושהצוות החליט לזרוק אותו לים באמצע הדרך. רק על עצם התעוזה מגיע לו מקום של כבוד בהיכל התהילה הוירטואלי של הנרטיבים המעניינים המספקים בהיסטוריה של ה-NBA.

מה היה כל כך שונה בחזון של הינקי? מה הפריד אותו מ-GM’s אחרים? מה הוא עשה נכון ולא נכון? ומה הפיל אותו בסופו של דבר?

אלו השאלות הגדולות שמספרות את סיפורו של סם הינקי, אבי "התהליך".

מה היה החזון שלו?

על פניו, החזון של הינקי לא היה אוונגרדי במיוחד. אם הייתי צריכים לתמצת את זה לשתי מילים הייתי קורא לזה טנקינג אגרסיבי. זה לא משהו שלא ראינו בעבר. בכל עונה יש לפחות קבוצה אחת שמאבדת עניין מתישהו בדצמבר ומתחילה לפנטז על כדורי הפינג פונג שיבטיחו לה עתיד טוב יותר. לפני דראפט שמבטיח כשרון של פעם בדור (כמו ב-2007 עם קווין דוראנט וגרג אודן או ב-1997 עם טים דאנקן) התופעה הזו בדרך כלל מתרחבת ליותר קבוצות. במובן הזה, היעד של הינקי לא היה כזה שלא נכבש בעבר על ידי GM’s אחרים.

אבל אי אפשר לתמצת חזון מורכב כל כך ומפורט כל כך לשתי מילים. האם אפשר להסביר למישהו את המוזיקה של לד זפלין רק על ידי האזנה לפתיח של Stairway to Heaven? האם אפשר להבין את כל הרבדים של "חומות של תקווה" רק מצפייה בסצנת הבריחה של אנדי דופריין?

אפשר לנסות, ובהחלט אפשר להבין את הכיוון הכללי, אבל אי אפשר להעריך את היצירה במלואה. אי אפשר להבין את התהליך כולו. כדי להבין את זה צריך לצלול עמוק לנבכי מוחו הקודח של הינקי, שכיום אפשר למצוא אותו מרצה בתוכנית למנהל עסקים באוניברסיטת סטנדפורד.

למזלנו, הינקי העניק לכולנו גישה מלאה לנבכי מוחו הקודח. כאשר הוא התפוטר מפילדלפיה באפריל 2016 הוא שלח מכתב בן 13 עמודים לחבר המנהלים של הסיקסרס. המכתב לא היה אמור להיות פומבי אבל משהו אומר לי שהינקי לא בוכה בלילה על זה שהמכתב מצא את דרכו לאינטרנט. זו הייתה הדרך שלו להסביר את התזה שלו. לחשוף אותה לציבור הרחב. זו הייתה ההזדמנות שלו להסביר את ההגיון בשגעון. וזו הדרך שלנו להבין מה עמד מאחורי ההחלטות של הג'נרל מנג'ר הכי שנוי במחלוקת בליגה בעשור האחרון.

מאיפה מתחילים? כנראה מההתחלה. הינקי הגיע לפילדלפיה בקיץ 2013, אחרי עונה אבודה. אנדרו ביינום, האולסטאר שהגיע בטרייד לעיר אחוות האחים בקיץ 2012 כחלק מהטרייד על דווייט האוורד, לא שיחק אפילו דקה במדי הסיקסרס בעקבות פציעות שונות, חלקן מוזרות יותר וחלקן פחות. בלעדיו, לסיקסרס לא היה מספיק כח אש אפילו במזרח הנחות והם סיימו את העונה מחוץ לפלייאוף. למעשה, זה היה סיום של עשור די בינוני מבחינת הסיקסרס. מאז 2001, כאשר אלן אייברסון הוביל אותם לפיינלס, הסיקסרס לא ניצחו באף עונה יותר מ-48 משחקים. מאז 2005 רק בעונה אחת הם עברו את ה-50% הצלחה ורק ב-2012 הם הצליחו לעבור סיבוב בפלייאוף (גם זה קרה תודות לפציעה של דרק רוז בסדרה מול שיקאגו).

הטרייד על ביינום היה אמור לשנות את זה, אבל התברר בדיעבד כטעות קטלנית. הסיקסרס העבירו בטרייד הזה את אנדרה איגודלה וניקולה ווצ'ביץ' (אז אחרי עונת הרוקי שלו) ואף העבירו בחירת דראפט עתידית למג'יק. הם חשבו שהם מקבלים את הסנטר השני בטיבו בליגה, אבל בפועל קיבלו שחקן עבר. ביינום שיחק עוד 26 משחקים בקריירה שלו אחרי הטרייד הזה, אף אחד מהם לא היה בפילדלפיה.

כשהינקי הגיע הוא היה צריך לקבל החלטה מה הוא עושה עם ביינום שהפך לשחקן חופשי. הינקי הסתכל על ביינום, ועל שאר הסגל שהיה מורכב מג'רו הולידיי, ספנסר הוז ות'דאוס יאנג. לסיקסרס לא היו כשרונות צעירים מבטיחים או איזשהו נכס עסיסי אחר.

אולי הם לא היו הקבוצה הכי פחות אטרקטיבית ב-NBA, אבל הם היו בהחלט מתמודדים ראויים על התואר המפוקפק. המצב הזה היה תוצר של החלטות שהתקבלו 3, 4 או 5 שנים לפני שהינקי בכלל הגיע לפנסילבניה, והוא הבין שאם הסיקסרס יהיו מועמדים לאליפות בעוד 3, 4 או 5 שנים, זה יהיה בעקבות ההחלטות שהוא יקבל בנקודת הזמן הזו.

"בסיטואציה כמו שלכם" כתב הינקי לחבר המנהלים, "כאשר הנסיבות הותירו אתכם בנקודת שפל, הייתה חשיבות בהגברת המחזוריות".

הינקי לקח כדוגמא את הווריורס. בנקודת הזמן ההיא, עברו 7 שנים מאז שהם השיגו את סטף קרי, 5 שנים מאז שהם השיגו את קליי תומפסון, וכ-4 שנים מאז שהשיגו את אנדרו בוגוט ודריימונד גרין. אלו היו השחקנים שהיוו את הבסיס לשושלת הגדולה של העשור האחרון ב-NBA. הינקי חשב במושגים כאלה. לא שנה שנתיים קדימה, אלא 5, 6, 7 שנים אל העתיד. כשחושבים בטווחי זמן כאלו, יש חשיבות אדירה לתכנון. "תנו לי 6 שעות לכרות עץ, ואנצל את השעה הראשונה בהשחזת הגרזן" כך ציטט הינקי את אברהם לינקולן במכתבו.

הוא תמצת את דפוס המחשבה הזה וקרא לו "ההסתכלות הכי ארוכה בחדר". בעוד שאר הקבוצות בליגה מנסות לעשות אופטימיזציה לשנה-שנתיים הקרובות, הינקי והסיקסרס הסתכלו רחוק יותר מכל השאר וניסו לעשות אופטימיזציה 5 שנים קדימה.

עקרון מנחה נוסף של הינקי זה הצורך לחשוב בצורה שונה, לעומתית. בניגוד לחברות תעשייתיות, שיכולות למקסם את הרווחים שלהן דרך פתיחת קו חדש של מוצרים או דרך הגעה לשוק חדש, ה-NBA היא משחק סכום אפס. יש לך 82 משחקים, והמקסום של הנצחונות שלך בא על חשבון קבוצה אחרת. במציאות הזו אתה חייב ליזום, לחשוב בצורה שונה. הינקי ציטט את המיליארדר האוורד מרקס שאמר שכדי להצליח באקלים הזה "אתה חייב ללכת נגד הקונצנזוס ואתה חייב להיות צודק". שני התנאים הללו חייבים להתקיים. אתה לא יכול לעשות את מה שכולם עושים ולהצליח יותר מכולם.

העקרונות הללו, ביחד עם עקרונות נוספים שהינקי דיבר עליהם כמו סובלנות למצבים של חוסר ודאות וצניעות אינלקטואלית, התמזגו עם המצב הקיים בפילדלפיה לכדי "התהליך".

הינקי החליט להגביר את המחזוריות של הסיקסרס ולדחוף אותם לקצה. בערב הדראפט של 2013 הוא העביר את ג'רו הולידיי בתמורה לשתי בחירות דראפט ושם את האקדח על השולחן. The process has begun.

הוא שם דגש ענק על הדראפט ועל השגת כמה שיותר בחירות דראפט שיתנו לו כמה שיותר נסיונות להשיג כוכבים זולים וצעירים. בנוסף, הוא שם לו למטרה להשיג גמישות פיננסית שתאפשר לו לספוג נכסים רעילים מקבוצות אחרות בתמורה לבחירות/שחקנים צעירים נוספים.

על הפרקט, הסיקסרס שינו את סגנון המשחק שלהם לסגנון מהיר. בעונת 2012/13, לפני הינקי, הסיקסרס דורגו במקום ה-20 בליגה בקצב משחק (91.9 פוזשנים למשחק). בעונה הראשונה של הינקי הם זינקו למקום ה-1 עם 99.7 ונשארו בטופ 7 בקטגוריה הזו בכל התקופה שלו שם.

בנוסף, הם שינו לחלוטין את פרופיל הזריקות שלהם לפרופיל יותר Analytics friendly. אם הגעתם עד לקצה הנידח הזה של המרשתת, אני מניח שחלקכם מכירים את מדד ה-eFG%, שבודק אחוזי קליעה משוקללים. ב-Cleaning the Glass יש מדד שנקרא Location eFG%, שבעצם אומר מה היה ה-eFG% של כל קבוצה אם היא הייתה שומרת על פרופיל הזריקות שלה אבל קולעת לפי הממוצע של הליגה.

פרה-הינקי הסיקסרס דורגו במקום ה-27 במדד הזה. בעונה הראשונה של הינקי הם דורגו במקום ה-2 במדד הזה אחרי יוסטון. ה-eFG% שלהם עדיין היה מהגרועים בליגה כי לא היה להם כשרון, אבל המיקום שממנו הם לקחו את הזריקות היה אופטימלי. הינקי ידע מה הסגנון שהוא רוצה שהקבוצה שלו תשחק, הוא פשוט עוד לא ליהק את השחקנים הנכונים לתפקיד. הייתה לו הכנה למזגן, הוא רק חיכה לשליח שיגיע.

זה היה החזון. הסתכלות ארוכת טווח, יותר מכל קבוצה אחרת, ביחד עם נסיון למצוא יתרון יחסי שאין לאף אחד אחר, תוך כדי הטמעת סגנון משחק מודרני יותר. כל האלמנטים הללו התגבשו ביחד לתוך הניסוי הכי מרתק שהיה ב-NBA בהיסטוריה המודרנית. טנקינג מפואר ומתוכנן להפליא. הקרבת ההווה למען העתיד.

מה הוא עשה נכון? מה הוא עשה לא נכון?

הינקי ללא ספק עלה על כמה דברים. הוא הבין את החשיבות ואת הערך של בחירות דראפט תחת ה-CBA החדש שנחתם ב-2011. לא רק בחירות גבוהות ויוקרתיות, אלא גם כאלו שנחשבות זולות ולא מהותיות כמו בחירות בסיבוב השני. הינקי נודע לשמצה על הפטיש שלו לבחירות בסיבוב השני ובמכתב שלו הוא גם מדבר על אירוע ספציפי בו הוא פספס הזדמנות להשלים טרייד שבו הוא יקלוט את ג'ואל אנתוני ממיאמי ביחד עם שתי בחירות סיבוב שני כי הוא היה בבית חולים עם אשתו שילדה תאומים. לבן אדם פאקינג נולדו תאומים והוא אוכל את עצמו על זה שהוא לא סגר טרייד על 2 בחירות סיבוב שני.

הסיפור הזה הוא בהחלט קצת מוגזם, אבל הוא רק מדגיש כמה הינקי העריך את הבחירות הללו. הן אפשרו לו יותר מרחב תמרון בטריידים והוא גם הצליח לבחור שחקנים לא רעים עם הבחירות הללו (ג'רמי גרנט וראשון הולמס הם השחקנים הבולטים שיצאו מכוורת הבחירות של הינקי). הוא גם לא התבייש להתנסות עם שחקנים שלא נבחרו בדראפט בכלל (רוברט קובינגטון וטי.ג'יי מקונל).

באופן כללי, Player Evaluation נראה כמו משהו שהינקי היה יחסית טוב בו. כך למשל הוא נפטר ממייקל קרטר וויליאמס כאשר המניה שלו הייתה בשיא והשיג עבורו בחירת דראפט עסיסית. בזמנו הייתה ביקורת אדירה על המהלך הזה. MCW נבחר לרוקי העונה רק כמה חודשים לפני ולסיקסרס לא היה כוכב צעיר אחר בקנה (ג'ואל אמביד עדיין היה תעלומה בזמנו), אבל הינקי לא היסס ללחוץ על ההדק.

בנוסף, הינקי גם סוג של רשם פטנט על הקונספט של ספיגת חוזים רעילים בתמורה לנכסים עתידיים. הטרייד שלו עם סקרמנטו, בו הוא ספג את החוזים של קארל לנדרי, ניק סטאוסקאס וג'ייסון תומפסון ביחד עם הזכות להחליף בחירות ב-2016 ובחירה לא מוגנת ב-2019, צריך להילמד באוניברסיטאות. הרבה מאוד ג'נרל מנג'רים ישכפלו את דפוס הפעולה הזה בעתיד.

אבל לא כל מה שהינקי עשה היה מושלם. אחד הדברים הבעייתיים היה העוצמה שבה הוא הוציא לפועל את התוכנית שלו. הטנקינג שלו היה אגרסיבי מדי. ב-2018 ריק ביוקר מבליצ'ר רפורט ראיין מספר קולגות של הינקי (באנונימיות) ושמע מהם על מה קרה מאחורי הקלעים.

"הם לא היו חייבים להיות כל כך רעים" אחד הבעלים אמר בכתבה, "זה היה מוגזם מדי". ג'נרל מנג'ר אחר הוסיף כי "הליגה אמרה להם כמה פעמים שזה יותר מדי. סם לא עשה שום דבר מקורי. אנשים היו עושים טנקינג במשך שנים, הם פשוט לא הלכו לקיצון כמו שסם הלך. לליגה לא אכפת אם אתה מנצח 22 משחקים. אכפת לה אם אתה מנצח 15. זה נראה לא טוב עד כדי שהליגה הייתה חייבת לעשות משהו".

החטא הקדמון של הינקי היה בחוסר התקשורת שלו. היה ברור שהמהלכים שלו הם שנויים במחלוקת, היה ברור שיצבעו אותו כפרגמטיסט חסר תקנה וחסר רגשות, היה ברור שתהיה ביקורת, אפילו קשה, על ההתנהלות שלו. אלא שבמקום להילחם בביקורת הזו או להסביר את הרציונל מאחורי הפעולות שלו, הינקי שתק.

הוא מיעט מאוד לדבר עם התקשורת, הוא מיעט מאוד לדבר עם השחקנים ובדרך כלל ברט בראון היה נשלח לחזית כדי להיות השגריר של התהליך. הואקום הזה שנוצר בין הדרך בה הינקי תפס את הפעולות שלו לדרך בה הציבור תפס את הפעולות שלו הוביל להרבה חוסר הבנה שהובילה לנרטיב שלילי. התקשורת לא הבינה מה הינקי עושה ולכן לא התגייסה לצידו.

כך למשל כאשר קריסטאפס פורזינגיס סירב להתאמן עבור הסיקסרס לפני דראפט 2015 ההסבר הרפלקסיבי של התקשורת היה שהאשמה נופלת על הינקי. הנרטיב היה שהינקי יצר תרבות מחורבנת שמרחיקה כשרונות מפילדלפיה.

בפועל, הינקי ביצע כמות טריידים אסטרונומית, כך שהסוכנים לא ממש סיננו אותו ושחקנים מסרבים להתאמן אצל קבוצות מסוימות מאז ומעולם (סטפן קרי סירב להתאמן עבור הווריורס, לדוגמא) כך שאולי יש סיבה אחרת ש-KP לא רצה להגיע לפילדלפיה שהיא לא הינקי (לדוגמא, זה שהם בחרו את נרלנס נואל וג'ואל אמביד בשנתיים הקודמות).

אין שום הוכחה שמצביעה באופן ישיר לזה שזה קשור להינקי, אבל התקשורת לא התאמצה למצוא הסבר אחר כי הינקי, בשתיקתו, הפך את עצמו למטרה.

דוגמא נוספת לחוסר ההבנה הוא, כאמור, הטרייד על MCW. בדיעבד אנחנו יודעים להגיד שהרציונל של הינקי היה בריא ושההחלטה להיפטר מקרטר וויליאמס הייתה מדויקת עד כאב, אבל הוא לא הסביר אותה לאף אחד, והאוהדים והתקשורת נאלצו להמציא הסברים משל עצמם שיעשו להם שכל עם מה שקורה.

וזה מה שקרה. הנרטיב שהינקי הוא רובוט חסר רגשות שאתה לא רוצה לשחק עבורו החל להתקבע. הקונצנזוס היה שהוא יזרוק אותך לפח ברגע שהוא ימצא תסריט שישפר את הסיכויים שלו באלפית אחוז.

גם אם הנרטיב הזה הוא נכון, הינקי היה צריך להילחם בו או ליצור נרטיב שונה. זה היה מאפשר לו עוד מרחב תמרון, עוד מרווח לטעות, עוד קצת חסדים מהתקשורת. אבל הינקי לא חשב שהוא צריך להסביר את הפעולות שלו למישהו שהוא לא הבעלים של הסיקסרס. הוא לא חשב שלדרך בה הדברים נראים תהיה השפעה על הדרך בה דברים עובדים. זו הייתה הטעות הגדולה שלו.

הכל התפוצץ כאשר ג'אליל אוקפור החל להסתבך מחוץ לפרקט. אוקפור היה הבחירה ה-3 של הסיקסרס בדראפט 2015 והיה אמור להיות אחד מעמודי התווך של הקבוצה שכמה שנים אחר כך תתמודד על התואר. אלא שאוקפור הצליח לסבך את עצמו כבר בתחילת הקריירה שלו עם אירועים מחוץ לפרקט. פעם אחת דווח שהוא נעצר על נסיעה מופרזת, דיווח נוסף דיבר על כך שבמהלך מריבה עם אדם אחר במועדון לילה נשלף לעברו של אוקפור אקדח. השיא היה בקטטה שהייתה לו מחוץ למועדון בבוסטון, שאף תועדה בוידאו.

אם זה היה קורה לשחקן צעיר ביוטה או בפורטלנד, סביר להניח שזה היה יותר פשוט להכיל את זה. כמה זה נדיר שילד בן 19 עם המון כסף ותהילה מסתבך? היה אפשר להגיד שזו טעות שלא תקרה שוב, הוא היה מתנצל וכולנו היינו ממשיכים בחיינו. אבל במציאות שהינקי יצר בפילדלפיה "התהליך" הפך לחשוד המיידי. המחסור בוטרנים, ההפסדים הלא נגמרים, התרבות הכושלת. בהיעדר הסבר אחר, זה היה ההסבר שכולנו הרגשנו בנח להתעטף בו.

הסיקסרס היו באותה נקודת זמן במאזן 16-0. זו הייתה העונה השלישית של הניסוי של הינקי ונראה היה שלא הולך להיות שינוי מגמה בקרוב. הבעלים, ג'וש האריס, אולי עוד היה יכול לסבול את התוצאות על הפרקט מתוך הבנה של העקרונות המנחים של הינקי. הוא הרי היה מי ששחרר את הכלב מהרצועה כי הוא האמין בחזון של הינקי, חזון שמאוד דומה לחזון שהאריס עצמו ישם לא מעט פעמים בעולם העסקים עם קרן ההון שלו, אפולו.

אבל במציאות שנוצרה הליגה לחצה על האריס לעשות שינוי. והוא הסכים. ג'רי קולאנג'לו הונחת מעל לראשו של הינקי בדצמבר 2015 כנשיא לענייני כדורסל. 4 חודשים לאחר מכן הינקי שלח את מכתבו המפורסם והתפטר. האקדח שהונח על השולחן בדראפט 2013 ירה ורצח את הבעלים שלו.

יכול להיות שבעולם העסקים האריס היה נותן להינקי את הזמן להמשיך את התוכנית שלו עד למימושה, אבל עולם הכדורסל הוא לא עולם העסקים. זהו כנראה הכשל הלוגי הכי גדול של הינקי. בעוד עולם הכדורסל בהחלט מושפע ממספרים והפך להיות אחד מענפי הספורט הכי מוטי נתונים שיש, הוא עדיין מאוד מושפע מתקשורת אנושית. זו לא רק הכימיה בין חמשת השחקנים שעל הפרקט, זו גם האינטראקציה עם הקהל שקונה את הכרטיסים והתקשורת שמסקרת את המשחק בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מכל מה שקיים בעולם העסקים.

ירון וויצמן שכתב ספר על השנים האחרונות של פילדלפיה ציין זאת בפודקאסט שבו הוא התארח אצל האוורד בק במרץ האחרון. הוא סיפר שם על ציטוט מאוד מעניין של האריס, שבו הוא אמר שכשהוא מדבר עם אנשים על חברה שהוא קנה ב-2 מיליארד דולר הם מהנהנים בחוסר עניין, אבל כשהם מדברים על החמישייה הפותחת של הסיקסרס לכל אחד מהם יש דעה.

לדעתי, הינקי לא הבין את הניואנסים הללו. גם במכתב שלו לחבר המנהלים הוא מרפרר לאנשי עסקים כמו ג'ף בזוס, וורן באפט ואלון מאסק. הוא לא מצטט שם את פיל ג'קסון או גרג פופוביץ' או פט ריילי. הוא חשב שהוא מנהל חברה בורסאית, שתפקידו הוא להשיא רווח לבעלי המניות, אבל קבוצת NBA היא לא חברה רגילה, ובעלי המניות לא מקבלים החלטות בצורה רציונלית ומושכלת (לכאורה) כמו בחברה בורסאית רגילה. קבוצת NBA מושפעת בצורה הרבה יותר משמעותית מהתקשורת האנושית, וזה היה עקב האכילס של הינקי.

יכול מאוד להיות גם שהינקי לא היה מתאים להיות הג'נרל מנג'ר של קונטנדרית. האם הוא היה יכול לשנות דיסקט ולהפוך לג'נרל מנג'ר אמיתי? ג'נרל מנג'ר אחר בליגה אמר כי "אתה לא שוכר את מי שהרס את הבניין לעשות את השיפוץ. אלו שתי עבודות שונות שדורשות יכולות שונות". יכול להיות שלהינקי לא היו את היכולות הללו ויכול להיות שהוא הרגיש בנח להיות במקום הסמי-אוונגרדי שלו. במכתב שלו הוא דיבר על כך שאחד היתרונות המובנים בכך שיש לו את "ההסתכלות הכי ארוכה בחדר" היא שיש לו פחות מתחרים. האינטרסים שלו היו שונים מאלו של ה-GM’s האחרים. האם הוא היה מצליח בתפקידו גם כשהאינטרסים שלהם היו זהים והיה לו את אותה מטרת קצרת טווח כמו שלהם – אליפות?

סם הינקי היה מאוד מאוד מוצלח באלמנטים מסוימים של המשרה שלו, כמו זיהוי היתרון היחסי שלו, זיהוי וטיפוח כשרונות, סגירת טריידים. אבל הוא גם היה מאוד מאוד כושל באלמנטים אחרים של המשרה שלו, כמו ניהול מערכות יחסים עם התקשורת, יצירת נרטיב אלטרנטיבי וכנראה גם יציאה מהקומפורט זון שלו.

בפרספקטיבת הזמן הינקי נראה יותר ויותר טוב. החזון שלו החל להתממש זמן קצר יחסית אחרי ההתפטרות שלו, עם הפריצה של ג'ואל אמביד ובן סימונס וארגז הנכסים שהוא השאיר ליורשיו אפשר להם להשיג כוכבים נוספים כמו ג'ימי באטלר וטוביאס האריס. אפשר להתווכח אם אלו היו החלטות נכונות והאם הינקי היה עושה את אותם מהלכים כמו בריאן קולאנג'לו או אלטון בראנד, אבל בלי הינקי בכלל לא היינו יכולים לנהל את הויכוח.

בלי הינקי גם כנראה לא היינו רואים שינויים בשיטת הלוטרי. חוסר הבושה שלו בכל מה שקשור לטנקינג בשנים שלו בפילדלפיה גרמו לליגה להבין שמערכת התמריצים שלה בעייתית. היום הסיכויים של הקבוצה שמסיימת עם המאזן הגרוע בליגה לזכות בבחירה הראשונה בדראפט הם נמוכים משמעותית ממה שהם היו כשהינקי נכנס לתפקיד (14% לעומת 25%) וזה משפיע משמעותית על התמריצים ועל הדרך בה קבוצות בונות מחדש. אנחנו עדיין רואים טנקינג, וקבוצות ממשיכות לממש חזון דומה ברמה כזו או אחרת לזה של הינקי, אבל זה לא אותו דבר. זה לא באותה עוצמה, זה לא באותה חוצפה. אטלנטה או גולדן סטייט בעונה שעברה עשו פחות או יותר את אותו דבר שהינקי עשה, רק בצורה קצת יותר מתוחכמת ולא מתריסה.

האם זה נכון להגיד שהינקי הוא כזה משפיע כשכל מה שהוא עשה זה להגיד שהמלך הוא עירום? לכאורה, הוא עשה את המובן מאליו וכל אדם רציונלי היה פועל בצורה דומה, אבל העובדה היא שאף אחד לא עשה את זה בצורה שהוא עשה את זה עד אז. "היה צריך ביצים כדי לעשות את מה שהוא עשה" אמר עליו ג'נרל מנג'ר אחר מהקונפרנס המערבי בראיון לבליצ'ר רפורט.

מאות ג'נרל מנג'רים היו בסיטואציה דומה ואף אחד לא פעל כמו שהינקי פעל. אפשר לקרוא לזה חלוציות, אפשר לקרוא לזה יוזמה, אפשר לקרוא לזה השפעה. איך שלא תקראו לזה, סם הינקי הוא דמות שיקח ל-NBA הרבה מאוד זמן לשכוח.